לאחר שהייתי כשנה בחיל הים, פרצה מלחמת ששת הימים, כחייל קרבי בחיל הים, היינו יוצאים לסיורים בים מדי לילה ויום. באחד הלילות היה לנו מפגש עם ספינת מלחמה של האויב וחיינו ניצלו בנסי נסים. במהלך השרות הצבאי נשלחתי לשרת עם עוד חילים שלמדו איתי בבית הספר הימי, בהיאחזות נחל ים, של אותם הימים. היאחזות נחל ים היתה בימת ברדוויל, שנמצאת כשעה וחצי נסיעה לאחר אל עריש. אל עריש נמצאת כשעה עד שעה וחצי נסיעה אחרי עזה.
ספר זה נכתב בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", שהתקיימה בחודש מנחם אב התשע"ד. בשרותי הצבאי הייתי במשך כשנה בהיאחזות נחל ים, בכל יציאה לחופשה היינו עוברים דרך עזה, במהלך השרות הצבאי עברתי פעמים רבות דרך עזה, בעזה היתה קנטינה של השקם הצבאי, ובאזור של עזה היתה היאחזות נחל נוספת בשם "נחל סיני".
ברצוני לציין שעזה של אותם הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, היתה עיר רגועה מאוד. הערבים הצעירים כולל ילדים היו רצים לכיוון החילים, ומבקשים לצחצח להם את הנעליים, כאשר הם קוראים לעברם צחצח נעליים, תמורת עשר אגורות. כמו כן הם מכרו מוצרי מרכולת שונים במחירים זולים ביותר.
יהי רצון ובורא עולם יזכנו שבימינו אנו ישובו התושבים של עזה, להיות כנועים ושפופים תחתינו, כפי שהיה בתקופה של מלחמת ששת הימים.
בתקופה בה שרתתי בהיאחזות נחל ים, אחד התפקידים שלנו, היה לצאת עם סירות לימת ברדוויל, ולדוג דגים עם רשתות. באחד הימים היתה סערה בים, וכאשר יצאנו בבוקר לאסוף את הרשתות דייג, שהנחנו ביום אתמול, מצאנו שהרשתות דייג היו מלאות בדגים. אספנו את הרשתות לסירה שהיתה עשויה מפיברגלס, עם תאי ציפה מיוחדים, כדי שהסירה לא תטבע. מאחר ורשתות הדייג היו מלאות בדגים, המשקל של הרשת עם הדגים, הכביד על הסירה, ומאחר והים טרם נח מזעפו, הסירה התחילה להתמלא במים. ביקשתי מהחילים שהיו איתי, להתחיל להוציא מים מהסירה, באמצעות דליים שהיו בסירה למטרה של הוצאת מים, במקרים דומים. גל אחר גל שטף את הסירה, ולפתע הגיע גל גדול במיוחד, שמילא את הסירה במים, והסירה החלה לשקוע, למרות תאי הציפה שהיו אמורים להשאירה מעל המים. אחזנו בסירה כאשר הגוף שלנו נמצא במים, שגובהם היה כשני מטר. הינו במרחק של כחצי קילומטר מהחוף, וביננו היו שניים שלא ידעו לשחות כל כך טוב.
שחיתי לכיוון הרשת שאליה היו מחוברים שני מצופים מפלסטיק, שסייעו לנו למצוא את הרשתות, כאשר יצאנו להביא את הרשתות עם הדגים. התרתי את הקשר של המצופים שהיו מחוברים לרשתות, והבאתי מצוף לכל אחד מהשניים שלא ידעו לשחות טוב. התחלנו כולנו לשחות לכיוון החוף. כאשר הגענו לחוף לשלום, שמחנו מאוד. לאחר שנחנו מכל מה שעבר עלינו, מצאו אותנו בדווים שהיו גרים ליד החוף. הבדווים נתנו לנו לשתות, וביקשנו מהם שיביאו אותנו להיאחזות. חזרנו להיאחזות כאשר אנחנו רכובים על הגמלים של הבדווים. בורא עולם עשה עימנו חסד, שגם הגענו מהסירה לחוף לשלום, וגם שהבדווים שמצאו אותנו לא פגעו בנו, והחזירו אותנו להיאחזות. שוב הציל בורא עולם את חיי. לאחר השרות הצבאי עבדתי במספר עבודות, כאשר אחד החלומות שלי היה לנסוע לחו"ל ולהתעשר עושר רב.
תמיד חשבתי שאני צריך לחשוב על רעיון טוב, שיזכה אותי להיות אחד מעשירי תבל. מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים פרצה מלחמת יום הכיפורים.
גייסו אותי יחד עם רבים מחילי המילואים למלחמה, נשלחתי לאזור של אל עריש והסביבה. אני זוכר שבאחד הלילות כאשר שיירה גדולה שלנו הובילה אספקה לחילים, הגענו לאחד הצמתים הראשיים באזור בשעת חצות לילה. לפתע נורו פצצות תאורה על ידי האויב, שהאירו את הצומת באור של יום, כאשר האויב מנסה לפגוע בשיירה. ניצלנו מהאויב, על ידי השם יתברך שמו. במהלך המלחמה הוצבתי לשרת בתעלה של אותם הימים.
היינו במוצבים שמהם היה ניתן לראות מבעד למשקפת את חילי האויב. האזור של המוצב היה מגודר בצד שהיה קרוב לאויב ברשת גדר, וליד הגדר היו מוקשים שהונחו, שאם חילי האויב ינסו לעבור לכיוון שלנו, הם יעלו על המוקשים, וכך אנו נדע שיש נסיון לפרוץ לכיוון שלנו.
באחד הלילות שמענו קול של פיצוץ של אחד המוקשים, כל החילים שלנו הוזעקו לתעלה שהיתה חפורה ומעליה הונחו שקי חול, להגנה מפני יריות של צלפים.
כולנו היינו דרוכים ומוכנים עם הנשק למקרה של התקפה על ידי האויבים.
הלילה עבר לחיים טובים ולשלום, ובבוקר ראינו נבלה של כלב שעלה על אחד המוקשים, וגרם לנו למתח רב, שפג רק בבוקר. מדי פעם היו מקבלים ידיעות שאולי חילי האויב ינסו לעבור את התעלה ולתקוף אותנו. במקרים כאלה היו בוחרים קבוצה מהחילים שלנו והיינו יוצאים למארב, בצד של התעלה שהיה בשטח שלנו. באחד הלילות נבחרתי עם מספר חילים להיות במארב כנ"ל. בשעה שלאחר חצות לילה, שמענו מהצד השני של התעלה, שהיה בשטח של האויב, קולות של חילים שלנו שהיו שבויים אצל המצרים. המצרים הקליטו אותם בקלטת, וחייבו אותם לומר שלא כדאי להילחם נגדם, ועוד דברים דומים. מאוד לא נעים לשמוע קולות של חילים שלנו, שהיו שבויים בצד השני, מדברים דברים כאלו, במיוחד שהדברים נשמעו בשעות הלילה, וכשאנו שוכבים במארב ולא יודעים אם חילי האויב ינסו לעבור לצד שלנו ולתקוף, או לא.
הנני מספר את כל הדברים האלו רק כדי להסביר באיזה תנאים של מתח ופחד, נמצאים כאשר יש מלחמה, ונמצאים במה שנקרא "הקווים הקדמיים". חיי ניצלו יחד עם חייהם של חילים רבים, במהלך המלחמה, מספר פעמים. כאשר שרתתי בתעלה, הזהירו אותנו המפקדים שלא לעלות על חומת החול הגבוהה, שהפרידה ושמרה עלינו מפני יריות המצרים.
מדי פעם ניסו הצלפים של המצרים לירות ולפגוע בכל חייל, או העובדים על הטרקטורים שהמשיכו לבצר את הצד שלנו, בערימות חול גבוהות לשמירה על החילים.
באחד הבקרים טרקטוריסט שהתחיל לעבוד בבוקר מוקדם, לא שם לב וראשו בלט מעבר לערימת החול הגבוהה עליה עבד. צלף מצרי ירה בו ופגע בו בראש, אחד המפקדים שראה את הטרקטוריסט נפגע, רץ לכיוון הטרקטור והוריד אותו מעל ערימת החול הגבוהה. כאשר ראו שהטרקטוריסט נפגע באופן קשה, הוזעק מיד הליקופטר שאסף אותו לכיוון בית החולים הקרוב, שם לצערנו קבעו את מותו.
מדי פעם הצליחו הצלפים המצרים, לפגוע ולפצוע חיל שלא שמר על עצמו ונחשף לפגיעות האויב. לאחר שהמלחמה הסתיימה, חזרנו הביתה כאשר אני יודע שבורא עולם הציל את חיי, ועל כך נשאתי תודה וביקשתי מאיתו יתברך שלא יהיו עוד מלחמות ושעם ישראל יהיה שמור ומוגן. ברצוני לספר שבנוסף לכל אותם פעמים, שבורא עולם הציל את חיי, כפי שסיפרתי לעיל, שרשרת הצלות חיי נמשכה עוד ועוד.
אחת מההצלות הגדולות ביותר להן זכיתי, שהנני קורא להם: ניסי ניסים ונפלאי נפלאות, והצלת ההצלות, זכיתי לה כאשר הגעתי לגיל 38. במשך שנים רבות לאחר שלמדתי ועברתי קורסים שונים, גם ובכוחות הבטחון אליהם הצטרפתי בעבודתי, השכלתי מחד גיסא מכל הלימודים שלמדתי, מאידך גיסא חיפשתי במשך כל חיי מאז שבגרתי, מהי תכלית החיים, ובשביל מה באתי לעולם?
למעשה חיפשתי את "התבלין" של החיים. תמיד הטרידה אותי המחשבה לגבי משמעות החיים. בדקתי עם עצמי האם הנני ממצה כראוי את חיי, והאם כל מה שאני עושה, או עתיד לעשות, מקדם אותי באמת לקראת מטרה נשגבה כלשהי? הרגשתי כמו אותו אדם שהולך לעיר שאינה מוכרת לו, גם הדרך בה הוא הולך זרה לו. במשך כל הליכתו הוא תוהה ובוהה ואינו יודע אם יצליח להגיע ליעד אליו ברצונו להגיע.
38 שנים הם פרק זמן ארוך לכל אדם, לכן: חיפשתי, קויתי ויחלתי שאזכה לישועה מבורא עולם, ושיעזרוני משמים "למצוא את עצמי", ולהבין מה תכלית החיים?
תפילתי ובקשתי נענתה ממרומי המרומים, "והמאיר לעולם בכבודו", האיר את דרכי, והוציאני מאפלה לאורה של תורה. תודה רבה לך ה' תתברך.
גולת הכותרת של הצלות החיים שלי, על ידי השם יתברך ויתעלה שמו, היתה הזכות שניתנה לי על ידי בורא העולם לשוב בתשובה.
על כך אפרט יותר בפרק הבא, בעזרתו יתברך. כמו כן כל מי שירצה לקרוא בפרוט רב יותר, על כל סיפור החיים האמיתי, של החזרה בתשובה שלי, מוזמן לקרוא את הספר "מאפלה לאורה", שזה ספר: מעורר, מחזק ומרגש ומלא הודיה לבורא עולם, על שהאיר את עיני במאור תורתו הקדושה, ולאחר שהיתי מת חי במשך כשלושים ושמונה שנים, הוציאני מאפלה לאורה, והציל אותי גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. ועל כך "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה", גם בספר זה.
מליארדים של תודות, לא יספיקו להביע את שביעות רצוני המלאה על שקיבלתי את חיי במתנה. השרשרת ארוכה של הצלת חיי, אלו שידעתי עליהם שהם הניסים הגלויים, ואלו שלא ידעתי עליהם, או לא שמתי לב אליהם, שהם הניסים הנסתרים, נמשכה על ידי מי שאמר והיה העולם. בגיל שישים ושתיים חליתי במחלה לא טובה, ובבדיקות שערכתי נמצא גידול... שהיה צריך להוציא אותו. עברתי ניתוח מורכב שארך כשמונה שעות, ואחריו זכיתי לחזור לחיים. תודה לך בורא עולם. שנתיים לאחר מכן בעקבות וכהמשך לניתוח הקודם שעברתי, התגלו אצלי שני בקעים במקומות שונים בגוף, עברתי שוב שני ניתוחים, ורופא עולם זיכני שוב, לתפקד בחיים של לימוד תורה בחצות לילה. תודה ותודה לך רופא ובורא עולם.
חודשיים לאחר שעברתי את שני הניתוחים הנ"ל, חזרו שני הבקעים מחדש, בגופי. בזמן ההתחלה של כתיבת ספר זה הנני נמצא כחודש לפני שני ניתוחים נוספים, לתיקון שני הבקעים, כאשר במקום אחד בגופי התנפח המקום בגודל של כדור בקוטר של כחמש סנטימטרים. כדי שלא אקדים את המאוחר, הריני מסיים בשלב זה את הכתיבה על הצלות החיים על ידי "המאיר לעולם בכבודו", את המשך הנושאים הקשורים למחלה, אפרט בהמשך הספר, אם ירצה ויסייע בעדי, בורא כל העולמות כולם.
והנני נושא תפילה מעומקא דליבא לאבינו שבשמים: "יהי רצון מלפניך ה' אלֹקי ואלֹקי אבותי, כפי שהצלת את חיי פעמים רבות, אנא הצל את חיי, בכלל כל חולי וחולות עמך בית ישראל, ובכלל כל מי שזקוק לסיועך תתברך, גם בניתוחים האלה, שהנני אמור לעבור בשבוע הבא. וכפי שזיכיתני להוציא לאור עד היום מעל עשרה ספרים, כך זכני ריבון כל העולמים להוציא לאור ולסיים ספר זה, לזיכוי הרבים, בטוב ובנעימים מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא.
אנא ריבון כל העולמים, "תן לנו חיים, למענך אלֹקים חיים". ממני עבדך הצעיר בישראל, ששוטח את תפילתו לפניך, ומבקש ומייחל ומקווה לטוב".
תודה רבה לך ה', על כל: מה שנתת, על כל מה שאתה נותן, ועל כל מה שתתן, באהבה רבה, בהוקרה, בשמחה, באמונה ובקבלה לעתיד, על כל מה שתתן, מעבדך ברכיהו.
מטרת ספר זה
המטרה העיקרית בכתיבת ספר זה היא להכין כראוי כל אדם באשר הוא: גבר או אשה, זקן או צעיר או ילד, וכמו כן את כל בני משפחותיהם, חברים, ידידים, מבית המדרש ומבית הכנסת, וממקומות העבודה בהם הם עובדים, או לומדים, ויהי רצון את כל המערך הרפואי שכולל: בתי חולים, רופאים אחיות וכל מה שקשור אליהם, היועצים השונים וארגוני החסד הקשורים להפניית חולים לבתי חולים, טיפול ושיקום חולים, לאחר הטיפול הרפואי וכל הקשור לחולים.
רוב האנשים בעולם ובמיוחד אלו שבריאים, חיים לפעמים בהרגשה מוטעית של "כי לעולם חוסן".
רובם חושבים שכאשר הם שומעים על אדם שחלה, או חס ושלום נפטר מהעולם. זה קרה רחוק מהם, ובטעות חושבים שהענין הזה לא קשור אליהם כלל. לכן כאשר חס ושלום אדם שהיה בריא והופך להיות חולה, ובמיוחד חולה בשלב קשה מן הרגיל, גורם ההפתעה משפיע עליו ועל כל משפחתו והקשורים אליו, ותופס אותם, "כביכול", שאינם מוכנים למצב החדש של החולי, ואינם יודעים איך להתמודד איתו כראוי, כי לא הכינו את עצמם, ולא ציפו שגם להם זה יקרה. בדור שלנו צצו לכאורה מחלות ממחלות שונות, שפגעו במספר גדול של האוכלוסיה. הן בארץ והן בעולם. הנתונים הסטטיסטים מגלים שמדי שנה מתווספים חולים רבים, בנוסף למאגר החולים שכבר קיים. המספרים לצערנו רק הולכים ועולים, בלי להבחין בין: מבוגרים לצעירים וילדים, בין חולים מעולם התורה לשאר החולים. המצב בלשון המעטה: "מדאיג", ואולי קצת מפחיד.
רוב ספרי המוסר והחסידות ובכללם: "חובת הלבבות", "קב הישר", "טהרת הקודש" לרב אהרון ראטה זצוק"ל, כותבים ומזהירים "שעל האדם להכין את עצמו בימי העליה לימי הירידה, ובימי גדלות המוחין, לימי קטנות המוחין", ועוד על זה הדרך.
המשמעות של דברי החכמים הנ"ל, שלאור נסיון רב שצברו כל החכמים בכל הנושאים הנ"ל, וגם בכל מה שקשור למחלות, שאדם צריך לדעת: "כי לא לעולם חוסן", ומה שקורה לפעמים לאחרים עלול לקרות לו. (ירחק מכל עם ישראל בארץ ובעולם).
האם מצבנו דומה למעשה של "חכמי חלם"?
מסופר על "חכמי חלם" שבכניסה לעיר היה גשר רעוע ומסוכן, שמי שהיה עובר עליו, היה עלול ליפול ולהיפצע. ישבו "חכמי חלם" ודנו בבעיה ברצינות רבה ובעמקות, כיד דמיונם הטוב והמפוזר, והחליטו שכדאי לבנות בית חולים ליד הגשר, כך שכל מי שיפול מהגשר, יאושפז ויטופל בבית החולים.
לא עלה על דעתם כלל לתקן את הגשר הרעוע, ובכך למנוע פציעת אנשים ולחסוך כסף רב של בניית בית החולים.
זיכני בורא עולם למסור שיעורי תורה ושיחות מוסר, לגברים וגם לנשים. מדי פעם פנו אלי בסיום הדרשה וסיפרו לי, כל אחד את הבעיה שמעיקה עליו, הן: בשלום בית, פרנסה, התחזקות או החלשות בקיום מצוות, ועוד. לכן בכל פעם שראיתי את אותם אנשים באים לדרשה הבאה, נהגתי לומר ולהציע, שכל אדם שיש לו בעיה כזו או אחרת, כדאי לו לבקר לפחות פעם אחת בבית חולים, כדי לראות באיזה מצב נמצאים חולים רבים, ולהעריך ולהודות לבורא עולם על שאינו חולה כמוהם, ולתקן את אשר עליו לתקן בשום שכל ודעת.
מאז שחליתי במחלה לפני כשלוש שנים, נדהמתי לראות בתי חולים מטופחים, כאשר הנהלת בית החולים משקיעה כספים: גם במבנה היפה, גינון, פסלים, תמונות ועוד, כל זה בנוסף לציוד רפואי משוכלל שעולה מליוני דולרים רבים.
מדי ארבעה חודשים היתי צריך לבא לבקורת, בנוסף לטיפולים שקבעו לי אחרי הניתוחים. בכל פעם שהגעתי לבקורת ולטיפולים, ראיתי תנופת בניה גדולה ונמשכת להקמת: מחלקות נוספות ופתיחת משרדי קבלה נוספים, בכל שטח שהיה אפשר לנצל אותו למטרות הנ"ל.
הנני מוצא לנכון לפנות ולבקש: מבורא עולם, ואולי גם מגדולי הדור שלנו: "אנא בורא עולם כפי שחכמים התפללו, שבתי תיאטראות ייהפכו לבתי מדרשות. ואנו רואים בימינו שבהרבה אצטדיונים בארץ, וכמו כן במקומות ציבוריים גדולים, כמו בגן סאקר בירושלים ובכל חלקי הארץ, נערכים מדי פעם על ידי גדולי מזכי הרבים, וגומלי החסדים, כנסי התעוררות לגברים, וגם לנשים, אשר אליהם מגיעים אלפי אנשים, לשמוע דברי תורה והתחזקות. בבקשה ממך אדון כל העולמות כולם, הפוך גם את רוב המבנים בבתי החולים, לבתי מדרשות ובתי כנסת, בהם ילמדו תורה ויתפללו, לרפואת כל חולי וחולות עמך בית ישראל בארץ ובעולם.
ועשה אתה רופא כל העולמות כולם שיתקיים בכל עם ישראל ובנו: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד".
תודה רבה לך בורא עולם על כל מה: שאתה מרפא, ותרפא ועל כל מי שנרפא על ידך תתברך. מודה על העבר, ההווה, ומבקש בכל לשון של בקשה על העתיד, עבדך ברכיהו".
המשך מטרת ספר זה
כפי שכתבתי לעיל, אחת המטרות של כתיבת ספר זה, להכין כראוי כל אדם למצב בו הוא רואה, שמישהו הופך להיות חולה. ולדעת שכל מי שחולה, הדבר משפיע על כל הסביבה והאנשים הקשורים אליו. מטרה נוספת וחשובה מאוד בכל הקשור לחולים, שכל מי שקשור לחולה ומטפל בו ובכללם: כל המערכת הרפואית, הכוללת רופאים אחיות וכו', וכל בני משפחתו, וכל אלו שבאים לבקרו, או לטפל בו, צריכים: לעודד, לתמוך ולסייע בעד החולה, שיתמודד עם המצב כפי שהוא, והכל מתוך סבלנות, ורצון אמיתי וכנה לסייע לחולה להבריא.