ובחרת בחיים - פרק ד': כיצד ינהג אדם שחלה?

אחרי גורם ההפתעה מתוַספים דאגה וחששות לגבי העתיד, ואי בטחון כיצד עליו להתנהג בהווה, ומה הן הפעולות שעליו לנקוט, וכיצד להערך לקראת המצב החדש ש"נפל" עליו.

רוב בני האדם שהתגלו אצלם סימני מחלה, מתחילים להתייעץ עם: בני משפחה, כאלה שהיו חולים באותה מחלה או במחלה דומה, ועם ארגוני חסד בעלי נסיון בכל הקשור למחלות. כמו כן עם רופא המשפחה, ורופאים שונים. נביא כאן מדברי חוכמתו של הרב אליהו כהן ע"ה מ"שבט מוסר", שלמעשה האדם החכם צריך לשים אל ליבו, שהרי הוא ככל האדם, וגם הוא עלול להיות חולה:
שאפשר שאדם יחלה

אוי לאדם שאינו משים תמיד נגד עיניו העתיד בהוה כמאמר התנא (תמיד לב, א), שחכם יחשב הרואה את הנולד והנולד הוא – שעתיד להיות רמה ותולעה ומעותד לכל מקריות רעות. לכן כל איש חכם יתן נגד עיניו, שאין בידו להשתמר עצמו מהמקריות היכולים לבוא, ובזה יעמוד באימה ופחד וביראת אלוקים נגד עיניו, שאפשר יבוא אליו מחוש הראש ומבטל כוחות גופו, או אפשר שילקה בשחפת ובקדחת תמיד או בירקון או בעורון, או יתמלא כל גופו שחין פורחת או שאר חולאים שבעולם, או יחזור עליו הגלגל לבוא לידי חסרון עד ככר לחם ולדפוק בדלתי שונאיו, יען כי מזי הרעב מכריחו לזה. או אפשר יהיה מוכה אלוקים כל ימיו על ערש דוי.

אם כן איך יכול האדם להתגאות בחכמתו וגבורתו ועושרו ובבריאותו וביפיותו וברוב בניו, כיון שהוא מעותד לכל מין חולי שבעולם, מעותד לכל בושה וכלימה, מעותד לבזיונות, מעותד לחרופים וגדופים, מעותד לשפלות, המעותד לשמוע קללות מאנשים אשר ידם תקיפה עליו, המעותד לבחור מות מחיים מתוך צער ודוחק, מעותד להיות שנאוי מאשתו ובניו אם יחזור עליו הגלגל לרעה, המעותד למיתת בניו בחייו, מעותד לראות בניו ובנותיו מתים בחופתם, המעותד לפחדים, המעותד לחתוך מבשרו חתיכות או איברים מחמת מכה או נגע, המעותד למות מיתה משונה: סקילה, שרפה, הרג וחנק, או חיה תאכלהו או דגי הים או קבורת חמור יקבר, המעותד לשפטים על ידי בני אדם, המעותד ליסורים קשים, המעותד לראות בעתותא דמלאך המות, המעותד למות, המעותד לחבוט הקבר הקשה, המעותד לרמה ותולעה, המעותד לחזור לעפר, המעותד לחזור באויר העולם, אם הרבה בחטאות ואשמות, המעותד למשפטי גהנום, המעותד לגלגולים. ("שבט מוסר").

האדם חושב שיחיה לעד
והרי אדם הוא כאורח בעולם הזה, והוא סובר שלעולם יחיה עלי ארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר, לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר להאסר בקולר, להפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשים בקרב שאר נדונין. אם יש לו מליץ אחד, הוא נצל מאותו דין הקשה, שנאמר (איוב לג, כג): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" וכו', ומי הוא המליץ? מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה. ואם לא נמצא לו מליץ יושר, הוא יוצא חיב מן הדין, שימות באותו חולי, באותה שעה שנתנוהו בקולר של מלך מלכי המלכים.
בני, אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב, ד) – הלכתא כרבנן הלכתא. אבל אל תאמן בעצמך, בשלות גופך בעולם הזה. כמה שכבו על מטתם ולא קמו! כמה שכבו על מטתם שמחים וטובי לב, וקמו בחולאים רעים! כמה שכבו על מטתם בריאים, וקמו במכאובים רבים! ("שבט מוסר") ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ואנו תפילה שבורא עולם: ינצור, ישמור ויושיע את כל עם ישראל.

זה המקום להביא את דבריו המיוחדים של ה"פלא יועץ" לגבי חולה:

חולה
"חולה יש בו שתי אזהרות: אזהרת אחרים עליו ואזהרתו על עצמו. אזהרת אחרים עליו לבקרו. כי ידוע שהיא מצוה רבה שאוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא. וידוע שעיקר הבקור הוא כדי לבקש רחמים עליו. וכבר אני עני סדרתי תפילה וסמכתיה בבית תפילותי. ולפחות כל אדם יוכל לצאת ידי חובה, כאשר יאמר לו כשנפטר ממנו: המקום ירפאך רפואה שלמה בתוך חולי עמו ישראל. ואם יש עני הוא עיקר מצות הבקור כדי שיראה את חסרונו מה הוא צריך. וישתדל לסעדו ולתומכו ברפואות ובכל צורכו, מידו או יהיה מעשה את אחרים. ואשריהם ישראל שבכל עיר ועיר, מדינה ומדינה מחזיקים במצוה זו. ויש להם חברה קדושה של גמילות חסדים, ועושים חסד עם החולים ועם המתים. ואם הם עניים, נותנים להם מתנות חנם די מחסורם, זכאה חולקהון [אשרי חלקם].

אבל מצות בקור חולים היא רפויה. ואם יש עשיר חש בראשו ואינו יוצא לשוק, תכף רבים נכנסים אצלו. אבל אם יחלה איש עני, אין דורש ואין מבקש לדע שלומו. ומה יעשה בו? שלפי גודל המצוה, היצר הרע מתגבר על האדם, למען יאבד טובה הרבה. כי מלבד גוף המצוה, נמשך תועלת אחר שהחי יתן אל לבו, מה אנוש ולמה הוא מעותד, בתוכחות על עוון עניות וחולאים רעים. ומצוה גוררת מצוה, כי בראותו צרת אחיו הישראלי, ודוחקו יהמו מעיו לו. רחם ירחמנו ונתון יתן לו כמתנת ידו, כברכת ה' אשר נתן לו, ונמצא שהוא רודף צדקה וחסד, וימצא חיים צדקה וכבוד. ומה טוב ומה נעים שיתקנו בני החברה קדושה, להוציא בגורל שנים מהם בכל יום, לבקר את החולה, חוק ולא יעבור. ואם יעבור ענוש יענש בקנס. וכזה יהיה מזכים את הרבים. כי בלאו הכי היצר הרע, מסית הסת כפול, ואינו מניח לאדם לקיים מצוה רבה כזו. וגם בני החברה קדושה, פתוח יפתחו את ידיהם להשכיל אל דל, ולתן לו די מחסורו, ולהשתדל על רפואתו ובריאותו. כי המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא. והנה שכרם אתם בעולם הזה ובעולם הבא.

עוד מצוות אחרים על החולה, להזכירו על הודויים והתשובה ותפילה בנועם שיח, וכן על המצוות הנוהגות תמיד. כגון: תפילה, ציצית ותפילין וברכת המזון, וכל ברכות הנהנין, ונטילת ידים, וספירת העומר וכדומה. ולומר עמו סדר ודוי, ולסדר לו תפילה קצרה לפי מה שהוא אדם, ולהזכירו שיסדר עניניו, את מי חיב ומי חיב לו. זהו חסד גדול עם החולה ונפשו לו חיה, וגורם לו רפואת הנפש ורפואת הגוף. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. ומצוה זו מוטלת על התלמיד חכם, כי שיח וכי שיג להם. וראוי לתלמידי חכמים הנמצאים בכל עיר ועיר, להחזיק במצוה זו בשתי ידים כי רב הוא, כי יקנה נפשו. ובאמת גומל נפשו איש חסד, והשעה צריכה לכך להשיב אנוש עד דכא. ומתוך שהוא מוכה אלוקים ומעונה יכנע לבבו, והוא שב בלב שלם, ותשובתו עושה פרות, וגדול המעשה.

ואם חס ושלום יגיע עד שער מות, מִצְוַת אחרים עליו לעמוד אצלו לעת מצוא – זו מיתה. בקריאה נאמנה פסוקים ותחינות. ובפרט אמירת שם מ"ב, בסדר אנא בכח חזור, שהוא מסוגל מאוד להקל מעליו חבלי מיתה. למעבד לה ניח נפשא [לעשות להם נחת רוח]. וגם ממצוות אחרות עליו להשתדל שיהיה נקי, ולעמוד עליו בשעת יציאת נשמה שלא יוציא שום איבר מאיבריו החוצה. הן אלה קצות דרכי מצות בקור חולים. ישמע חכם ויוסיף עשות חסד, ובלבד שיכלכל דבריו במשפט, ודעת לנבון נקל שלא להכביד על החולה.
ואזהרת החולה על עצמו, כי יתן לבו שאדם מועד לעולם, ליום המות וכמו שאמרו: שוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנג). וכל שכן כשנפל למיטה שאמרו עליו, שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לדין, שצריך פרקליטין גדולים לנצל, ואומרים לו: הבא זכות והפטר (שבת לב). וחרדה ילבש, ותכף שעלה למיטה אל יתיאש מן הפורענות, ואל ימתין עד שיכביד עליו החולי, כי אז אולי לא יוכל עשות שום דבר מדרכי התשובה חס ושלום.

ולכן תכף ומיד יתן לב לשוב ולסדר עניניו. והשעה צריכה להתגבר כארי לקיים כל דבר מצוה הבאה לידו, כדי להוסיף מצוה אחת יתרה, ולא יֵקַל בעת משקל.
וידוע מעשה רב שארע באדם גדול אחד שהיה נוטה למות, ופתע פתאום נתעורר ויתחזק וישב על המיטה, ושאל תפילין להניח. ומאז והלאה שב ורפא לו עד שחזר לבריאותו. וגילה סודו שבהיותו מתעלף בחוליו, ראה שהיו שוקלים כנגדו זכויותיו וחטאיו, והיו הכפות שוים, ולכן קם ויתעורר, והכריע כף זכות ויחי מחוליו. אי לזאת עת לעשות מצוות בעת חוליו, בכל מאמצי כוחו, וילך לפניו צדקו. כי צדקה תציל ממות. וישפוך שיחה ידרוש סליחה מדי יום ביום. כי תפילת החולה על עצמו רצויה, כמו שאמרו על פסוק "וישמע אלוקים את קול הנער" (בראשית כא).
ברם זכור לטוב עטרת ראשי, אבא מארי זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.

כי בכל יום מימי חוליו הוא אמר: בקשתי לך אלי תשוקתי, ושאר ודויים ותחנות של יום הכפורים, ופלגי מים ירדו עיניו. אשרי עין ראתה אלה. ולכל מי שהיה נכנס אצלו היה אומר לו: ראו סופו של בשר ודם, עין ראתה ותאשרהו, אשריו ואשרי חלקו. וכבר אמרו רז"ל "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהלים לב), זו מיתה. כי אז הוא עת רצון, העת הנאות, להשתדל ברוב עוז ותעצומות לשוב בתשובה. ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', שאז דבריו נשמעים. ויותר שומרים הבנים מצות אביהם, מאשר ישמרו עשרת הדברות, וזכות בניו תלוי בו. ועת לחננה על נפשו רוחו ונשמתו, שאם לא עכשיו אימתי?

ואל יחוש האדם לפחד אנשי ביתו, כי יראו שמתעסק בעניני מיתה ויחרדו, כי זה הבל ורעות רוח, שאין דְּבָרַי אלה ממיתים, אלא מחיה מתים. וכזאת וכזאת ראוי לעשותו בעודנו באבו, כי לא ידע האדם את עתו. כמאמר התנא: שוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנג). כל שכן כאשר חלה את חוליו, שאז לית דין צריך בושש. ומי שהוא זריז נשכר שכר הרבה, וכשיעמוד מחוליו, לא ישכח כל ימי חייו אשר הגיע עד שערי מות, ובחמלת ה' עליו החיהו, ולא ישוב עוד לכסלה. רק ילך בדרך טובים, ואורחות צדיקים ישמור".

רוב בני האדם חושבים, שכאשר באה עליהם מחלה, הפתרון נמצא אצל: הרופאים, ניתוחים, תרופות וכו' – וטעות בידם.

שמעתי פעם שיחה מהרב בן ציון מוצאפי שליט"א, שבורא עולם ימשיך לזכותו להגדיל תורה ולהאדירה. שפעם אחת הוא ראה אדם שהיה משתתף בשיעורים שלו, כשהוא רץ. עצר אותו הרב ושאלו אותו לאן כבודו רץ? ענה אותו אדם שהוא רץ כדי לקחת את הבת שלו לבית חולים. ביקש ממנו הרב שיעצור לרגע, יגיד שיר למעלות ואחר ימשיך בדרכו לבית החולים, כדי שיזכה לסייעתא דשמיא.
אומרים חכמים שאדם שבאים עליו יסורים, צריך לבדוק מדוע באו היסורים? לפשפש ולמשמש במעשיו. כך זיכני בורא עולם לעשות בכל פעם שבאו עלי יסורים כפי שכתבתי קודם, וכפי שאכתוב גם בהמשך.

אחרי שפשפש ומשמש במעשיו, יבקש האדם שחלה מרופא עולם: סליחה, מחילה וכפרה על כל חטאיו, ויתודה עליהם מעומקא דליבא.
פניתו לבורא עולם, ובקשתו לסייעתא דשמיא, פותחים לו שערי שמים, שתפילותיו יתקבלו באהבה וברצון. כל שמשליך יהבו על "המפליא לעשות", כבר בשלב הראשון ובצעדים הראשונים, לאחר שהתגלתה אצלו המחלה, מראה בכך שאמונתו וביטחונו הם אך ורק במי שאמר והיה העולם. לכן בודאי שאם יש צד כלשהו בשמים שירחמו עליו, יתקיים בו "מודה ועוזב ירוחם".
חיזוק לכך נראה בדברי החכם בקטע הבא:

לברוח ממך אליך
ובראותי שאין רפואה למכתי, וכמעט נתיאשתי מן הרחמים, אך יעצוני כליותי לברוח ממך אליך קודם יחשכו כוכבי נשפי, להסתופף ולהסתיר עצמי בצל כנפיך, שתכפרני ברחמיך ותטבלני בים חסדך ותטהרני בגודל חסדך, ותכין משכן נשמתי תחת כסא כבודך, כי ידעתי שלא יצרתני כי אם להיטיב עמדי כמדתך בלי הפסק רגע, ועל זה בטחתי לברוח אליך למסור עצמי בידך, כי ידעתי שתחשיבני כשוגג או אונס על עוברי מצותיך, כיון שכל הגוף המעונג אשר מחומר קרוץ, הם גרמו לי כל זאת.

על כן 'אמרתי אראה יה בארץ החיים' (ע"פ ישעי' לח, יא). ואם כזאת וכזאת עשיתי, ממך לא כסיתי, רק אליך חיליתי, 'כי עמך הסליחה למען תורא' (תהלים קל, ד). ומי האיש הירא כמוני היום, אברח מזעמך אליך ואל רחמיך, מתוכחות מוסריך אל נחומיך, ומאימת דינך אנוסה אל חמלתך, ומפחדך אנוסה אל חסדיך, אשר אין להם קץ ותכלית, ואחזיק בם עד אשר תאמר 'סלחתי כדבריך' (במדבר יד, כ). ("שבט מוסר") ואומר עבדכם: ושומע אל חכמים, יחכם ויושע.

יתפלל שהבורא יצילו
ואף על פי כן אם האדם עוסק בתורה לשמה, שהיא מובחרת מכל המצוות, אזי יהיה שכרו כפול ומכופל. ובשעת פטירתו, אז מטט שר הפנים, וכל פמליא של מעלה מלוין אותו ומלבישין את הצדיק, בכל מיני בגדים דיקר ומעטרין ליה בעטרין. ושר הפנים מדליק לפניו נרות, העשויין מהוד והדר מזיו השכינה. ועל זה התפלל דוד המלך ומשה רבנו, אתהלך לפני ה' באור החיים. על כן יתפלל האדם תמיד, שיציל אותו הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו, מכל מיני עוון ופשע ופעולות שוא. רק הקדוש ברוך הוא ידריכו בדרך הישר והטוב. והקדוש ברוך הוא, בעל הרחמים, ישמע לקול המתחנן אליו בלב נשבר, ויתן לאדם לב בשר וכשר, וחפץ ה' בידו יצליח. אמן.
("קב הישר") רק אחרי שפנה אליו יתברך וביקש רחמי שמים, רק אז מגיע השלב לבקש בעצת הרופאים.

האם צריך ללכת לרופא
אומרים חכמים שאדם צריך לעשות השתדלות, וללכת לרופא, כאשר הוא חולה. לומדים זֹֹאת מהכתוב: "ורפֹא ירפא" (משפטים פרק כא, יט).
ופירשו חכמים: "ומכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". (ברכות דף ס, עמוד א). אף על פי שיש אישור ומצווה ללכת לרופא, כדי לקיים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". צריך האדם החולה לבקש מרופא עולם, כפי שזיכני לבקש: "ריבון כל העולמים הריני מבקש את סיועך, שתזכני להגיע לרופא טוב, שיהיה שליח שבאמצעותו אתה תרפא אותי". כפי שנהגתי כאשר נאלצתי לקחת תרופה, ולֹאמר ככתוב בספרי הקודש: "שיהיה לי העסק הזה לרפואה, כי רופא חינם אתה".

כפי שכל בן תורה ומאמין בן מאמין יודע, שלא התרופה היא המרפאה, אלא בורא עולם, הוא שעשה שלתרופה תהיה סגולה לרפא.
כך האדם המאמין צריך לדעת, שרופא כל העולמות כולם, הוא זה שמרפא באמצעות הרופאים.
אנו נביא כאן מקורות הקשורים לנושא: "ורפֹא ירפא".

ורפֹא ירפא
שמות פרשת משפטים פרק כא פסוקים: יח, יט.
(יח ) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (יט ) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹא יְרַפֵּא :
דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כי קאי מאי אומר? אמר רב אחא: ברוך רופא חנם. ("ברכות", ס.)
רב פפא משמיה דרבא אמר, אמר קרא: ורפא ירפא, ליתן רפואה במקום נזק. האי מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דברי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות! ("בבא קמא", פה:)

להוציא את המקרה שהנחבל האריך את מחלתו כיון "שעבר על דברי רופא" (בבא - קמא פה ע"א): ורפא ירפא. כפל הכתוב לשונו - להוציא מליבם של אלה הטועים ואומרים, שמי ששואל ברופאים, כביכול אינו בוטח ברחמי שמים: "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (שם). מצוה מן התורה להזדקק לעזרת הרופאים, ולא רק במקרה של פציעה, כגון במקרה שלפנינו, אלא גם בכל שאר מחלות (עי' תוספות שם ד"ה שניתנה).
("רש"ר הירש", משפטים)

ורפא ירפא לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים בגוף, ביד השם לרפֹאתו. וכן כתוב: כי הוא יכאיב ויחבוש (איוב ה, יח). ("אבן עזרא", שמות)
ולהתיר דברי הרופאים דברי יחיד הם. כי לפי דעתי, כי האמת להשען ישר דרך על בוראו, ולא על בינתו. כן בדרך המזלות, ובדרך הרפואות, כי הכתוב אמר: אני ה' רופאך (שמות טו, כו), ואין צורך לעשות רופא אחר שותף עמו. וכן אמר: והסירותי מחלה מקרבך (שמות כג, כה). וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג, כה). והפך זה: אשר לא תוכל להרפא (דברים כח, כז), גם בחוליו לא דרש את ה', כי אם ברופאים (דהי"ב טז, יב). וכן כתוב: מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט), כי הוא יכאיב ויחבוש (איוב ה, יח). וטעם ורפא ירפא - מבנין הכבד הדגוש. ואיננו כמו הקל. והמכה היא מיד האדם, ויוכל האדם לרפאותה, ומי ירפא שיכה השם? רק הכתוב אמר: יך ויחבשנו (הושע ו, א). וטעם אשר לא תוכל להרפא (דברים כח, כז) - כאשר תרפא ממכת בן אדם:
("אבן עזרא", הפירוש הקצר, שמות)
אבל הדורש השם בנביא, לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהיר ממנו ולצוות עליו: וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא, פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים: וזו היא כונתם באומרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות. אלא כיון שחלה החולה, ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו. לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח), יש על המכה תשלומי הרפואה. כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש, אין לו עסק ברופאים: ("רמב"ן", בחוקותי)
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא. ורפא ירפא, נתן רשות לרופא לרפא מכת חרב, אבל החולאים השם יתעלה ירפאם. ("תולדות יצחק", משפטים)

ניתנה רשות לרופא לרפאות
יעצו לו להנתח אצל רופא נכרי פלוני והחולה מרגיש דחיה מרופא זה.
שאלה. חולה שצריך לעבור נתוח, ויעצו לו להנתח אצל רופא נכרי פלוני, והחולה לא מרגיש בנוח להנתח אצלו, מאחר ובני משפחתו של הרופא רצחו יהודים, והוא מרגיש דחיה. האם בכל זאת ינותח על ידי רופא זה, כי הוא מעולה בס"ד?

תשובה. נאמר ברא"ש (ב"ק תחילת פרק החובל): וצריך שיהיה לחולה קורת רוח מהרופא, ובעניננו שאין לחולה קורת רוח, ילך לאחר. כמו כן רופא מומחה שניתח את החולה, וקלקל וצריך לנתחו שנית, והחולה לא מרגיש קורת רוח מרופא זה הרוצה לנתחו שנית, למרות שהוא המעולה שברופאים, יפנה לרופא אחר וכנ"ל.
("חשוקי חמד", ברכות)

"ויובן אצלי על דרך שכתב במגיד מישרים פרשת לך לך (אור ליום השבת י"א לחשון), על פסוק (משלי ד, כב) "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", וז"ל: ונראה לי דקאמר ולכל, משום דאיכא מלתא, דאיהו מרפא לאבר אחד, ומזיק לאבר אחר, כעין מה שאמרו (ברכות מד ב) על טחול יפה לשינים וכו'. קאמר דאורייתא לאו הכי, אלא לכל בשרו מרפא עכ"ל. והטעם לפי שכל הרפואות מרפאים על פי הטבע, לכן אם הוא רפואה לפי ערך טבע אבר אחד, הוא הפך טבע אבר האחר, לפי שהאברים הפוכים ונחלפים בטבע. משא"כ התורה שרפואתה למעלה מהטבע וק"ל". ("ערבי נחל", דברים)
כ"כ בענין: תרופות, כדורים, ניתוחים ועוד, שלפעמים מרפאים במקום אחד, ומזיקים במקום אחר בגוף.

עדיף ללכת לרופא מומחה
ודוקא ברופא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זאת, ושאין לו גדול ממנו. דהשתא מצוה עליה וחובה לרפאותו, דהשבת אבדה דגוף הוא. אבל כל שאינו בקי בטיב מלאכה זו, לא יהא לו עסק בהם. וכן אם יש שם גדול הימנו אסור לו להתעסק כלל. קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה, דהיאך יורה זה בספר נפשות, במקום שיש גדול ממנו? ואם נתעסק בהם, בכלל שופך דמים הוא ובן גהינום. אבל כל שבקי בדבר חייב לרפאות, אע"פ שיש שם אחרים. שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, וכדפרשו בירושלמי. ואין לו לומר מה לי להכניס עצמי בצער הזה ובספק שגגה. ועל זה אמרו פרק החובל (ב"ק פרק ה עמוד א) ורפֹא ירפא, מכן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לומר שלא ימנע עצמו מפני ספק זה. ואם הוזהר בכל יכולתו וטעה בלא הודע אליו, פטור אף מעונש שמים. אבל אם טעה בפשיעה, שלא נזהר כראוי, ורפא ברשות בית דין, פטור מדיני אדם, וגולה על ידו אם מת, או משלם מה שהזיק לצאת ידי שמים. ואם רפא שלא ברשות בית דין חייב בדיני אדם, רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
("חידושי הריטב"א")

מכאן לומדים שעדיף תמיד ללכת לרופא מומחה, שהתפרסם בנסיונו הרב והצלחותיו לרפא אנשים, על פי בדיקה והתיעצות עם ארגוני חסד, העוסקים בנושאי הרפואה. גם בנושא זה יש דעות חלוקות, כפי שנפרט בהמשך הספר.

יתייעץ עם מומחים בנושא הרפואה
מאחר ורוב בני האדם אינם מתמצאים בכל הקשור לרופאים, עליהם: לבדוק היטב, ולהתייעץ עם, ארגוני חסד ורבנים המתמצאים בנושאים אלו. או עם אנשים שעיקר עיסוקם קשור לנושא הרפואה. כמו כן טוב ללכת לייעוץ עם יותר מרופא מומחה אחד, כדי לזכות לקבל החלטה נכונה, אצל מי כדאי לו להגיע לטיפול רפואי.
לאחר שהגיע לכלל החלטה, טוב ונכון לשאול ולבקש ברכה מרב גדול, שהרופא שהוא מתכונן ללכת אליו, יהיה שליח מצוה טוב לרפא אותו.
קבלת ברכה מרב גדול, מסוגלת לישועות גדולות, כי מבקש הברכה, כאילו אומר לבורא עולם: בך בטחתי, בך אני בוטח, ובך אני אבטח, לכן הנני הולך לקבל ברכה מרב גדול.

האם החולה יפרסם שחלה?
אחת השאלות השנויות במחלוקת היא: האם אדם שחלה יפרסם את מחלתו? ואם יפרסם את מחלתו, האם זה יועיל לו, או חלילה יזיק לו?
אנו נביא מספר דעות ושיטות, וכל אחד יבחר את המתאים לו.

חיזוק לדעה שלא יפרסם שחלה
יומא קמא לא לגלי, כי היכי דלא לתרע וכו'. נראה שהוא ע"פ מ"ש (ברכות יט. ס. וכתובות ח:) אל יפתח אדם פיו לשטן, ועל כן יומא קמא דעדיין לא נתחזק החולי בו, לא ליגלי, כי היכי דלא יפתח פיו לשטן, להחזיקו בדבורו:
(מהרש"א, חידושי אגדות, ברכות)

ד. במסכת נדרים (דף מ ע"א) נאמר רבא ביום הראשון לחוליו העלים את דבר מחלתו מאנשים, ופירש שם המפרש: "דלא לישתעי מילי עילויה". כלומר, שאל ידברו עליו האנשים, כי כל עוד שהמחלה לא התפרסמה, הרי היא בקלות מסוגלת לחלוף. לעומת זאת כשהמחלה התפרסמה, קשה יותר לסלקה. ושמעתי בשם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, דמה שכתוב בשו"ע (יו"ד שלה ס"י) "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים". הכוונה היא שילך לחכם לפני שפונה לרופא, דאם יקבע כבר הרופא שמחלתו אנושה, יהי קשה מאד לחכם לשנות. וקצת סמך לדבריו, ש"ילך אצל חכם" נכתב בשו"ע לפני דיני רופא. לאור כל זאת עדיף להתפלל טרם נודע המום או המחלה בעולם. [דברים אלו אמורים באשה הבוחרת לעצמה את סגולת ברכת החכם, והיא סומכת על בקשת רחמים שלו, עליה נאמר שעדיף לה לא לערוך בדיקות וכנ"ל]. ("חשוקי חמד", פסחים)

חיזוק לדעה שיש לפרסם שחלה
אמא המבקשת לא לספר על מחלת בנה
שאלה. ילד שחלה ואמו מבקשת לא לספר על כך לאחרים, כי לא רוצה שיסתכלו עליה כמסכנה, האם היא נוהגת כדין, או שמא היא מונעת בכך את תפילת הרבים?
תשובה. נאמר במסכת יומא דף עה ע"א 'דאגה בלב איש ישיחנה'. ר' אמי ור' אסי חד אמר ישחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים. ופרש"י שמא ישיאוהו עצה, והערוך פירש כדי שיבקשו עליו רחמים, עכ"ל. ונראה שלדעת הערוך נוהגת האֵם שלא כראוי, שהרי הנביא מייעץ להשיח לאחרים כדי שיבקשו עליו רחמים, וכשהאם מסתירה זאת היא מונעת מבנה רחמים, גם לפרש"י אין האם נוהגת כדין, כי שמא ישיאוה אחרים עצה טובה.

וגם אינה נוהגת כראוי כמבואר במסכת ברכות (דף נה ע"ב) האי מאן דחליש, יומא קמא לא לגלי, כי היכי דלא לתרע מזליה, מכאן ואילך לגלי. כי הא דרבא, כי הוה חליש יומא קמא לא מגלי, מכאן ואילך אמר ליה לשמעיה, פוק אכריז רבא חלש. מאן דרחים לי לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי לחדי לי, וכתיב 'בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו'. ("חשוקי חמד", יומא)

אנו לומדים מהכתוב לעיל שני דברים:
א) שרבא ע"ה, לא נהג לפרסם ביום הראשון את מחלתו, לאחר היום הראשון של מחלתו, ביקש שיפרסמו את מחלתו כדי שיתפללו עליו. בודאי שמי שיסמוך על רבא ע"ה, יש לו "אילן גדול" לסמוך עליו.
ב) שיש ענין לקיים ככתוב לעיל: "דאגה בלב איש ישיחנה". גם כדי שיבקשו על החולה רחמים. גם ברגע שהחולה או בני ביתו מתיעצים, או משיחים לאחרים על המחלה, "אבן נגולה מעל ליבם". בנוסף, כדי שאלו שמספרים להם על המחלה, ישיאוהו עצה טובה.

האם ראוי לפרסם ברבים, מי הם הרופאים הטובים, ומי הגרועים?
מאחר והתשובה ארוכה, מצאנו לנכון, לתמצת ולהביא את עיקר המסקנות:
ונראה שגם אדם הבקיא בטיב המקצוע, ויודע ומכיר מי הם הרופאים המעולים, ובמה התמחה כל אחד, נראה שאין זה מהיושר לפרסם את שמות המומחים, מכמה סיבות:

א. הפרסום פוגע בפרנסת הרופאים האחרים שגם הם טובים, אם כי לא מעולים ביותר. וכבר הזהירה המשנה (אבות פ"א משנה ח) "אל תעשה עצמך כעורכי הדינין". ואין זה דומה לבתי מסחר, דעיקר גדול אצלם הוא המחיר הזול, משא"כ ברופאים שהטיב קובע. ויתכן שהמפרסם חייב בדיני שמים, לשלם ממון למפסיד. ואדרבה מצינו שחז"ל שקדו על טובת הרופאים, כי הגמרא במסכת שבת דף קלג ע"ב מספרת: דרש רבא בפרהסיא בעיר מחוזא, כיצד מכינים אספלנית לרפוי תינוק אחרי ברית מילה, שמעו זאת בני מניומי הרופא, וקרעו בגדיהם מצער, שהפסיד להם לגלות רפואה זאת. אמר להם רבא השארתי לכם תרופה אחת שלא גיליתיה, והיא כיצד לרפאות את הבקעים הנוצרים בפנים, כשרוחצים אותם במים ולא מנגבים אותם. וכתב על זה בספר חינוך בית יצחק (סימן לד) שמשמע מהגמרא שתרופה המשמשת כפרנסה אסור לגלותה ולגרום הפסד לרופאים. ומה שרבא דרשה בפרהסיא ופרסמה לרבים, הוא משום שרפואת מילה דבר שכיח הוא, וגם שאולי אין זה מן המובחר ליטול שכר מהמצוה של רפוי מילה, לכן כדי לא להפסיד פרנסתם, הניח להם דבר אחד.

עד כאן תוכן דבריו. והדברים בפשוטם אין להם ביאור, כי מדוע אסור לגלות תרופות לציבור? אלא יתכן כוונתו שרבא שמע את התרופה מבני מניומי הרופא, וכמו שציין הרש"ש (שם) שרבא רגיל היה לשמוע מהם תרופות, ולכן פרסם את התרופה למילה והשאיר להם תרופה אחרת כדי לא לקפחם, ולעודד פרנסתם.

ב. הפרסום ימריץ לעליית שערים, ואותם רופאים ימצאו עילה להעלאת מחירים. מה שאין כן בבתי המסחר, שהפרסום הוא שהם מוכרים זול, והם לא יפסידו את שמם הטוב.
ג. הדבר יביאם לידי יוהרא [גאוה], ויחדלו להשתדל ולהשתלם.
ד. מאחר ולא מן הכל, אדם זוכה להתרפאות, ולכן אף אם הרופא שאינו מצוין כל כך, נדר שהחולה לא יהנה ממנו. ולפני החולה יש אפשרות לפנות לרופא מומחה נפלא, בכל זאת מבקש החולה להתרפאות מהרופא ה"פשוט", חייב הרופא ה"פשוט" לרפאותו. דלאו מן הכל אדם זוכה להתרפאות, ויתכן שנגזר עליו שהשליח הטוב לרפאותו יהיה דוקא הרופא הפשוט. ולכן אין זה מן היושר לפרסם רק את המפורסמים ביותר. משום שלא תמיד הם אלו שיזכו לרפאותו. ובפרט למבואר ברא"ש (ב"ק בפרק החובל), "וצריך שיהיה לחולה נחת רוח מהרופא", עכ"ל. ואין רוחם של האנשים שוה. זה נהנה יותר מרופא זה והאחר נהנה מזה.

אומנם יכול הוא לפרסם בנוסח כזה: "אספנו רשימה של מעט מהמומחים, ואני מודיע שלא כל הרשימה בחרנו". בכל זאת אין לעשות כן, ובפרט שהקטנים יאבדו את חשקם להתעלות, שהרי בין כך לא יתפרסמו כגדולים. אכן אם קיימת הסכמה בין הרופאים לא לפרסם שום פרסומת, אסור לעבור על תקנה זו, משום דהוי ככל תקנות בעלי אומנות, הרשאים להקצות על סיעתם. ("חשוקי חמד", שבת).

קבלת דין שמים באהבה מסייעת לולד
וכתב האגרות משה (שם סימן עא) "וצריך לידע כי הכל הוא מן השמים, ולא שייך להתחכם להמלט מעונשים ח"ו, בדברים שמסיתים הרופאים, כי הרבה שלוחים למקום. שלכן צריך לקבל באהבה כל מה שעושה השי"ת, ואז בזכות זה והבטחון בו ובקשת רחמים ממנו, יברך את האשה שתלד ולד קיים ובריא ושלם, לאורך ימים ושנים".

ומבואר בסוטה (דף יב) שכלב בן יפונה נשא את "עזובה" לאשה. "עזובה" זו מרים, ולמה נקראת בשם "עזובה", משום שעזבוה כל בחורי ישראל, מלישא אותה משום שהיתה חולנית. וכלב בן יפונה נשא אותה לשם שמים, ונעשה לה לאב, והתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכים לחולה. וזכה כלב ונהפכה מחלאה לנערה. שנתרפאה מחוליה וחזרה להיות כנערה, וזכתה לחן וליופי כמבואר שם בגמרא, ולצאצאים מיוחדים במינם בעולם. והכל משום שכלב עשה מעשיו לשם שמים, ונכנסה הברכה ברפואות, ובכל הטיפולים שטיפל באשתו, ודבר זה הוא לימוד עם מוסר השכל. וכבר אירע מקרה באשה גלמודה ונכה עם שיתוק מוחי מלידה, חולת אפילפסיה, שכבר עברה כמה משברים נפשיים וכו'. ונשאה לנכה חולה רמאי, שמטרתו היתה לסחוט את רכושה ולברוח. ונכנסה להריון. וכשנודע לה הדבר נכנסה למתח ולפחד גדול, ולפי עדות הרופאים לאחר שבדקוה, היתה חייבת לבצע הפלה, מחמת כמה וכמה סיבות של פיקוח נפש. ושכנענו אותה והסברנו לה שאשה בהריון היא בבחינת ארון קודש, מאחר ויש בה תינוק הלומד תורה, ונר אלוקים על ראשו, וצופה מתחילת העולם עד סופו, ומפתח שלה ביד השי"ת עם השגחה מיוחדת מאתו. וקבלה עוז ובטחון, ולאחר שכבר נקבע לה תור בבית חולים לבצע את ההפלה, חזרה בה.

אנשים יקרים עם צוות רופאים יר"ש קבלו על עצמם לעקוב אחריה, וב"ה נולד ילד בריא בניגוד לכל התחזיות, והאם זכתה לדורות ישרים שיצאו ממנה.
ובנוסף לכל זה, בדרך כלל אין תועלת בבדיקה, כי אין בידי הרופאים לשנות את מצב העובר. ואין רשות להרוג עובר בעל מום, אלא אם כן מסכן את חיי האם. [ואם יאמרו הרופאים שע"י הבדיקה יוכלו לעזור לתינוק בשעת הלידה, וידעו להתכונן לקראת הבאות כדי להצילו, יתכן שיש מצוה להבדק ויעשו שאלת חכם].
("חשוקי חמד", ברכות)

נדר צדקה אם יתרפא ממחלתו הממארת, ולבסוף נתברר שאינה ממארת
שאלה. ראובן נדר ממון רב לצדקה, אם השי"ת ירפאהו ממחלתו הממארת, ולפני שנתן את הכסף לעניים, נודע עפ"י הבדיקות שמחלתו אינה ממארת, האם חייב לקיים את נדרו, או שמא הוי נדר טעות?
תשובה. נאמר בשו"ע (או"ח סימן תקסט ס"ב) יחיד שמתענה על צרה, ונודע שקודם קבלת התענית כבר עברה (הצרה) אינו צריך להשלים. ולכאורה הוא הדין בעניננו, מאחר שנמצא שמעולם לא היתה לו מחלה ממארת, ובטעות חשבו כך, אינו צריך לקיים נדרו.
אולם נראה שיש מקום גדול לחייבו לקיים את נדרו, דיתכן שאמנם היתה לו מחלה ממארת, וע"י הצדקה שנדר והחליט לתת, נתקיים בו "צדקה תציל ממות". והרי ידוע שלפני שהצרה מתפרסמת, אפשר בקל לבטלה.
והנה דעת גיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א כי נשים הבאות לחכם להתברך מפיו להצלחת הריון ולידה, ואינן יודעות מכל בעיה, עדיף להן לא להבדק. ואף על פי שיתכן שהבדיקה תביא תועלת, בכל זאת כל עוד לא נודע בעולם שקיים מום בעובר, התפילות להשי"ת מועילות יותר. לעומת זאת כשרואים באולטרא סאונד שהעובר פגום, צריך נס גלוי לשנות ולרפאות את העובר, ולא כל אדם זוכה לכך. ויש לציין כמה מקורות לדברי גיסי שליט"א כדלהלן:
א. מצינו במלכים (ב פ"ד ד) על אשה אחת מנשי בני הנביאים, שצעקה אל אלישע לאמֹר עבדך אישי מת, ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע, מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית? ותֹאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניכי, כלים ריקים אל תמעיטי. ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך. ויצקת על הכלים האלה, והמלא תסיעי.
נשאלות כאן ב' שאלות: א: מדוע אמר לה אלישע ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בנך. ומה איכפת לנו שהדלת לא תהיה סגורה? ב: למה צוה עליה אלישע להסיע את המלא, ומה איכפת לנו שתסיע את הצפיחית?
על שאלה א' משיב רש"י: כבוד הנס הוא לבא בהצנע! על שאלה ב' משיב גם רש"י: "לפי שהקב"ה עושה (את צפיחית השמן) כמעיין, ואין דרך מעיין לזוז ממקומו". וכך בעניננו, אשה הבאה להתברך מפי חכם, ברכתו תצלח יותר כאשר הנס יהיה בהצנע.

וכך מצינו גם כאשר מת בנה של השונמית, והיא באה לשטוח תחינתה לפני איש האלוקים, נאמר בנביא (מלכים בפ"ד כט) ויֹאמר [אלישע הנביא] לגיחזי: חגור מותנך וקח משענתי בידך ולך, כי תמצא איש לא תברכנהו, וכי יברכך איש, לא תעננו, ושמת משענתי על פי הנער. ופירש"י: לא תברכנהו... כל זה שלא ירבה דברים, וישאלוהו להיכן אתה הולך? והוא אומר להחיות את המת, ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו. והוא לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר: "רבי שלחני להחיות את המת", עכ"ל.
מדברים אלו למדנו שהנס עלול להמנע בהודע ענינו ברבים, ולכן כל עוד לא נתגלה החולי או המום, התפילה, בקלות יותר תועיל, מאחר וכבוד הנס לבוא בהצנע.
ב. נאמר במסכת ב"מ (דף מב ע"א) "ואמר רב יצחק אין הברכה, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח). תנא דבי רבי ישמעאל אין הברכה מצויה, אלא בדבר שאין העין שולטת בו..., תנו רבנן ההולך למוד את גורנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". ופירש רבנו התורת חיים שאין לפרש משום עין רעה, דההולך למוד את גורנו, פשיטא שלא יתן אדם עין רעה לעצמו. אלא הטעם הוא דאין דרך וכבוד הנס והברכה, לבוא אלא בהסתר, כמו שמצינו אצל אלישע שאמר ובאת וסגרת הדלת בעדך, עכ"ד. הביא דבריו גם חדושי הגאונים בעין יעקב. ומעשה בבתו של אחד מגדולי דורנו שחלתה במחלת הפוליו (שיתוק ילדים), והבריאה כליל, ובימים ההם היה זה נס רפואי גדול. רופאיה הציגו אותה בכנס רפואי גדול והשיבוה הביתה. ושם נשפך עליה עוד באותו יום קומקום מים רותחים, ונפטרה, ל"ע. וגדולי הדור אמרו שאילו לא היתה מתפרסמת אולי היתה חיה, כי אין כבוד הנס לבוא בפרהסיא, כי אם בצנעא.
("חשוקי חמד", פסחים)

דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה
כתב שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם: דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה, ודבר טוב ישמחנה". ("משלי", יב, כה).
אין לנו אלא דברי חכמים, שהם אמורים להיות "נר לרגלנו".
גם אנשים שאינם חולים, עלולים להגיע למצב של דאגה מסיבות שונות. על אחת כמה וכמה וקל וחומר, אנשים חולים.
נביא כאן מספר פירושים מיוחדים, מחכמינו ז"ל, לפסוק הזה ב"משלי", כדי שירחיבו את היריעה בכל הקשור לדאגתם של חולים, כדי לסייע להבנה של בני משפחותיהם והקשורים אליהם, ולעזור, לסייע ו

לעודד את החולים:
"דאגה בלב איש ישחנה" – ישיחנה מדעתו. "ודבר טוב ישמחנה" – יעסוק בתורה, והיא תשמח את הדאגה שבליבו, ותצילנו ממנה. ולדברי האומר ישיחנה לאחרים, כך סופו של מקרא. ודבר טוב שינחמנו חברו, ישמח את הדאגה. ("רש"י").
ישחנה – מלשון שחיה והשפלה, כמו שחו רעים. ("מצודת ציון")
"דאגה" – כשבאה דאגה בלב איש, ימעיט וישפיל אותה מכמות שהיא. ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כֹח לשמוח עוד את הדאגה, ולחשוב כי לטובה בא מה שבא. ("מצודת דוד")
"ישחנה" – משורש שחה, במשקל יגלנה, שישפיל אותה למטה. ("באור המילות")
"דאגה בלב איש ישחנה" – כל המדות הם צפונים בנפש האדם, עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב. ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה, וכן להשפילו למטה. למשל יכול לעורר ציור טוב, או רע מהמידות. ואז יבוא בו הרוח ויגלהו, ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז. כמו ציור הגאוה, או הענוה, הקנאה והתאוה וכדומה.
ובין כוחות הנפש, נמצא גם כן הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד. והציור בזה כשימשול בלב, מנפש ועד בשר יכלה. שגם העשיר והשליו, כשתמשול הדאגה בלבו, ידאג על העתיד פן: יחרב ביתו, פן יכלה עושרו, פן ימותו בניו, פן ימשלו אויביו עליו וכדומה.
והוא ביגון תמידי, ועת יעלה ציור הדאגה בלב, נתן החכם ב' עצות לזה:
א) להשפיל הציור הלז, ולהורידו אל עומק הנפש, ושם בחשך שמו יכוסה על ידי שיסיח דעתו מרעיונות כאלה, ולא ידאג.
ב) שיעלה על ליבו ציורים טובים מתנגדים, לציורי הדאגה. וימשול בלב, העצה, או שישחנה ויורידנה למטה, או שישמחנה בדבר טוב. ועל ידי ציור טוב, לעומת ציור הרע והמעציב, ישמח אותה.
וכן אמרו חכמנו זכרונם לברכה: חד אמרי יסיחנה מדעתו, וחד אמר יסיחנה לאחרים. רוצה לומר לרעיונות אחרים, טובים משמחים. ("מוסר חכמה – מלבי"ם").
"דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה" – בי"ת בלב מושכת עצמה, ואחרת עמה במלת ודבר, כאילו אמר ובדבר טוב ישמחנה. הערה שלא ידאג האדם למקרים, ולא יעצב בהם יותר מדאי. ויכיר כי העולם הבל, אין להרבות שמחה בהצלחותיו, ולא להרבות דאגה בסיבותיו. ואם מצד רכות טבעיו, תשתקע הדאגה בליבו, ישתדל בהמעטתה. וישחנה כמו יכניענה. ובדבר טוב ישמחנה, כלומר בדבר טוב, והוא נתינת ליבו בדרכי הקֵל והתעסק בהם.
ישמחנה, רוצה לומר ישמח הדאגה, כלומר ישיבנה לשמחה, בהפך ענינה. כדרך "לפניו תרוץ דאגה" ("איוב" מא, יד), "הפכת מספדי, למחול לי" ("תהלים ל, יב). ובדרך נסתר ידוע, שהמבוכה והספק מולידים דאגה. וציוה להסירה בדבר טוב, היא משענת הקבלה והנבואה, והוא נמשך למה שהתבאר למעלה. ורז"ל דרשו (יומא ע"ה, ע"א), ישחנה כאילו היא בסבולת, ודרשו בה ישיחנה לאחרים. ואולי רמזו בו להגיד ספקותיו לחכמים השלמים, וישען על מה שיודיעוהו במבוכותיו. ("פירוש המאירי").
"דאגה בלב איש ישחנה", כאשר האדם בדאגה, זו הדאגה משפיל את הלב מאוד. אך מי שבא ומדבר לו דברים טובים ותנחומים, 'שמחנה' הדברים את הלב.
וזהו: "ודבר טוב ישמחנה". ועוד 'ודבר טוב ישמחנה' – אין טוב אלא תורה, כי כל הנותן עליו עול תורה, פורקין ממנו הדאגות. כמו שאמרו באבות דרבי נתן (כ, א): כל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו הרהורי חרב, והרהורי זנות, והרהורי שטות. וזהו: "ודבר טוב ישמחנה". (פירוש הגר"א)
ודברי חכמים ופירושיהם, שפתים ישקו, מתוקים מדבש ונופת צופים.
"ישחנה לאחרים". שמא ישיאוהו עצה.
"דאגה", פחד שדואג על הפסד שום דבר פן יבואהו. ("רש"י, למסכת יומא עה, עמוד א).
"דאגה בלב איש ישחנה", כלומר ישפיל את הדאגה וימעטנה. רבי אמי ורבי אסי מציעים כל אחד, דרך להשיג את המטרה של המעטת כוחה של הדאגה. שניהם דורשים כאילו נאמר "ישחנה" בשין שמאלית, אלא שנחלקו בדרשת מילה זו:
חד – אחד מהם אמר: ישיחנה מדעתו, מלשון היסח הדעת, שיסיח דעתו מדאגתו.
וחד – והאחר אמר: ישיחנה לאחרים, מלשון שיחה, שיספר לאחרים את דאגתו, שמא ישיאוהו עצה.
והערוך פירש: כדי שיבקשו עליו רחמים.
ויש אומרים שעצם הדבר שמספר לאחרים, מקל על דאגתו (ענף יוסף). ("שוטנשטיין", יומא, עה, עמוד א).
מצאנו לנכון להביא את כל הקשור לנושא: "דאגה בלב איש ישחנה", שהוא נושא חשוב ביותר, השייך וקשור לחולים. הבנה של נושא זה צריכה ללוות את הקורא/ת, בכל מה שקשור לספר, והוא מהווה הכנה לנושא חשוב ונוסף, של שאלה שאותה שואלים, דואגים וחולים רבים, וגם אנשים רגילים בחיי היום יום שלהם, כאשר הם נקלעים לקשיים בתפקוד חייהם: האם וכיצד להתמודד, או להתמוטט? נושא חשוב זה יובא בספר בלי נדר, מספר פעמים, בצורות ובדעות שונות, כדי לסייע לאנשים רבים, השואלים והתוהים איך אפשר להתמודד ולא להתמוטט?

החולה שעלה על מיטתו, יחשוב כמו שהעלוהו לגרדום
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר. אמר מר עוקבא מאי קראה "כי יפול הנופל ממנו"? ממנו להביא ראיה. תנא דבי רבי ישמעאל, "כי יפול הנופל ממנו", ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל, והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב.
תנו רבנן מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן כל המומתין מתודין. אדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט. חש בראשו, יהי דומה בעיניו, כמי שנתנוהו בקולר. עלה למטה ונפל, יהי דומה בעיניו, כמו שהעלוהו לגרדום לידון. שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים, ניצול, ואם לאו, אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה, ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות, ניצול. שנאמר "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו ויחוננו, ויאמר פדעהו מרדת שחת" וגו'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה, באותו מלאך לחובה, ואחד לזכות, ניצול, שנאמר "מליץ אחד מני אלף". ("תלמוד בבלי", שבת, לב,.)
עלה למטה - שחלה הרבה, שצריך לעלות וליפול למשכב.

ואלו הן פרקליטין - שעושה למטה, רצוי לבית דין של מעלה - תשובה ומעשים טובים.
באותו מלאך - שמליץ עליו זכות, והוא אחד מני אלף, ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה - ניצול באחת של זכות, שנאמר מליץ אחד מני אלף. במליצתו של מלאך, אין אלא אחת מאלף להגיד יושרו. ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף, דהא, מלאך כתיב, מכלל דהשאר מגידים עליו חובה. אלא מדלא כתיב, אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף, איכא למידרשיה אמלאך ואמליצה. ("רש"י", מסכת שבת, דף לב עמוד א)

לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות, ואל יסמוך על הנס, שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות. כלל גדול אמרו, השטן מקטרג בשעת הסכנה. לעולם יהא אדם מתמיד בתשובה, ויתודה היום, שמא ימות למחר. ואל יטעהו בריאות ושלוה, שכמה שערים פתוחים, ליכנס בהם עונשו של הקדוש ברוך הוא. וכ"ש שצריך לו להתעורר בימי החולי והצרות. דרך הערה אמרו מי שחלה, אומרין לו התודה. אדם יוצא לשוק, יהא דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט. חש בראשו, יהא דומה לו כמי שנתנוהו בקולר. עלה למטה ונפל למשכב, יהא דומה בעיניו, כמי שעלה לגרדום. ר"ל מקום ששם דנין דיני נפשות. שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים, ניצול, ואם לאו, אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה, ומע"ט:
("בית הבחירה למאירי", מסכת שבת, דף לב, עמוד א)
אלו הן פרקליטין של אדם, תשובה, ומע"ט וכו'. ומייתי לה שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. מזה נראה מפורש כדעת חכמי האמת, שכל מצוה שעושה אדם, בורא לו הקדוש ברוך הוא מלאך מליץ, ופרקליט טוב. וכן בהיפך, בעושה מעשה רע, בורא לו מלאך רע, וקטיגור. ומיהו קצת דחוק לפי זה לר"א, דאפילו תתקצ"ט באותו מלאך לחובה, היאך אפשר דבמעשה אחד, יהיה תתקצ"ט פנים לחובה, ואחד לזכות, ויש ליישב:
("מהרש"א", חידושי אגדות מסכת שבת, דף לב, עמוד א)

עלה למיטה ונפל, יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון: שאם יש לו פרקליטים גדולים, ניצול; ואם לאו, אינו ניצול. ואֵילו הם פרקליטים של אדם? תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות - ניצול, שנאמר [איוב לג, כג]: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" וגו'. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה, ואחד לזכות - ניצול, שנאמר: "אחד מני אלף".

א) וראוי להבין אמרוֹ: "פרקליטין גדולים", מכלל דאיכא קטנים, ומאן נינהו קטנים? ב) ולמה האריך לומר: "ואלו הם פרקליטין של אדם", יאמר בקיצור: ואֵילו הן: תשובה ומעשים טובים. וגם צריך לקרב אל הדעת ענין מלאך אחד שיהיו בו תשע מאות ותשעים ותשעה לחובה, ואחד לזכות.
וייראה לי בהבנתו: כי דבר מוסכם הוא, היות במלאכי מעלה מליצי יושר ומיטיבים לדבר לפניו, יתברך, לבקש רצון על עם ישראל, אם בכללות ואם בפרטות; ואֵלו עושים כן על צד החסד, מטוב מידתם. אמנם, יש עוד מליצים אחרים, טובים מאלה, בערך היותם מועילים יותר אל האדם.

והם מה שאמר התנא, ע"ה, באבות [ד, יא]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכו'. כי הישראלי, בעשותו מצוות ומעשים טובים, נבראים מהם מלאכים אשר הם שלו וקניינו ממש, והם הפרקליטין האמיתיים שיוכלו להליץ בבטח ובחוזקה בעדו, כי כל עצמם אינם נבראים אלא לתכלית זה, והם מעשה ידיו.
והוא המכוּון במאמר אשר אנחנו בו: כי להינצל האדם ולהיות צדיק בדינו, צריך שיהיו לו פרקליטין, ולא מהקטנים - אשר ייקראו קטנים אצלו הפרקליטין מבחוץ, ממלאכי מעלה, שהוא לא בראם - אלא פרקליטין גדולים. ואילו הם אשר ייקראו גדולים - הם אותם שיהיו פרקליטין של אדם, שהם מהאדם, שהוא עצמו הכינם ונקראו שלו, דהיינו: תשובה ומעשים טובים, שמהם נבראו מלאכים מליצים בעדו. ואפילו יהיו נגדו כמה קטגורים, אם יהיה עליו מלאך מליץ אחד מאלה, הוא ניצול בעבורו. והוסיף רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, כי אפילו בעשות אדם מצוה שאינה כולה בתכלית השלימות, כי יימצאו בה חלקים הרבה אשר לא לרצון יהיו, ויש בה חלק אחד מכוון אל השלימות, יספיק החלק ההוא להכריע את כל המצוה לכף זכות. וההיקש על זה להיפך. ונמצא, אם כן, התשובה והמעשים - טובים הם הסנגורים, פרקליטים ומליצים, שצריך האדם להזמין שיליצו בעדו. ("בינה לעיתים", דרוש ב)

אמרו רבותינו, ז"ל, בפרק יציאות השבת [שבת יב ב]: אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דר' אלעזר לשיולי בתפיחא, זמנין אמר: המקום יפקדך לשלום; וזמנין אמר ליה: רחמנא ידכרינך לשְׁלם. היכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי; ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמי. שאני חולה, דשכינה עִמו.

ויש לדייק: אם כשאמר בלשון ארמי היה לפי שהשכינה עִם החולה, וממילא תגיע לפניו, יתברך, התפילה - אם כן, למה היה אומר בשום פעם בלשון הקודש? שזה הוא פגם והוצאת לעז על אותו החולה ונוגע בכבודו, לומר שאין השכינה עמו, ועל כן יצטרך לומר בלשון שיבינו מלאכי השרת, כדי שיכניסוהו לפרגוד.

ונראה, כי זה הוא מיוסד על מה שאמרו בפרק במה מדליקין [שבת לב א]: תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התוַדה, שכן כל המומתין מתוַדין. אדם יוצא לשוק וכו'; עלה למיטה ונפל, יהיה דומה בעיניו כמי שעולה לגרדום לידון - אם יש לו פרקליטין גדולים, ניצול; ואם לאו, אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם? תשובה ומעשים טובים וכו'.
והכוונה, אצלי: כי בתחילת החולי, כשהאדם עולה למיטה, שאינו עדיין מסוכן, אין לעומדים אצלו לומר לו כלום לעוררו אל התשובה. אלא הוא יתעורר מעצמו לחשוש, שצריך פרקליטין גדולים להנָצל, שהם תשובה ומעשים טובים. ונקראים "גדולים", לפי שהוא עצמו ברא ונתן המציאות למלאכים ההם והם שלו, כי "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד" [אבות ד, יא]; כאשר פירשתי במקום אחר [סוף דרוש ב'], שמלאכי השרת של מעלה, עִם שיליצו בעדו, יקָראו "פרקליטין קטנים", שאין כוחם יפה כל כך, כיון שאינם מעשה ידיו ממש. אבל בשכבר הוא מסוכן, שנטה למות, אז אין לבטוח לשהוא מעצמו יתעורר, אלא צריך למהר לדבר על לבו ולומר לו: התוַדה, כי מי יודע מה יֵלד יום.

ואמנם, ר' אלעזר, ע"ה, התחכם על כל זה, ואפילו לאשר הוא מסוכן לא היה רוצה לומר לו בפירוש, יפשפש במעשיו ויבקש פרקליטין להנָצל; וגם לפטרו בלא כלום, בלי שום התעוררות, חשש לו מחשש קיצור. לפיכך היה ממציא לאותם שהיו צריכים התעוררות מבחוץ, שבמקום אומרוֹ להם בפירוש: התוַדה ובַקשׁ פרקליטים גדולים של תשובה ומעשים טובים, אומר להם דרך תפילה בלשון הקֹדשׁ: המקום יפקודך לשלום; והחולה ישים אל לבו: מה זה שאמר לי כן בזה הלשון, ולא ארמית, כדרך שאומר לחולים אחרים, שאינם צריכים למלאכים, כיון ששכינה למעלה מראש החולה! אין זה אלא שכוונתו לומר, היותי צריך למליצי יושר ופרקליטין גדולים, כאלו אין שכינה עִמי, שנתרחקה ממני. ומזה היה החולה מפשפש במעשיו וחוזר אליו, יתברך.
ונמצא, שבהיות התפילה מובאת לפניו, יתברך, על ידי מליצי יושר, מלאכי מעלה, הוכנה יותר לשתהיה מקובלת בעבורם. ואין ספק כי אם המלאכים כדאי לכך, כל - שכן השלמים שבגדולי הדור, הצדיקים והחסידים ונביאי האמת וצדק, יגדל נא כוחם; אם ירצו, כל אחד מהם, להעָשׁות אמצעי שלם, מליץ יושר, להכניס תפילת המתפלל לפני כסא כבודו, יתברך, להביא לו הדברים אשר ידבר זה בתפילתו - יועיל מאוד לשתקובל בשבילו, ואף אם המתפלל עצמו לא יהיה הגון.

והוא מה שרצה, יתברך, לומר לירמיהו, ע"ה. כי, להיותו בכעס עִם ישראל, ביקש למנוע מהם מה שהיה יכול ירמיהו, ע"ה, להועילם בזכותו, באחד משני פנים: אם כשהוא יתפלל עליהם ויבקש מלפניו, יתברך, רחמים שיחוננם וירחמם; ועל זה אמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה" - אזהירך שלא תהיה אתה המתפלל, שתסדר מדעתך ותאמר בפיך נוסח תפילה לפנַי בעדם. ואם שלא יתפלל הוא עצמו, אלא הם יהיו המתפללים ומסדרים דברי שאלתם ובקשתם, אלא שירמיהו יהיה במקום מלאך מליץ יושר, להוליך דבריהם ולהכניס תפילתם לפני ה', שלהיות הוא האמצעי המביא נוסח תפילתם, ישא פניו לקבְלה; וגם על זה אמר: "ואל תשא בעדם רינה ותפילה" - אל תהי אתה הנושא, המביא והמעלֶה למעלה, לפני כסא כבודו, בעבורם, הרינה והתפילה שהם יתפללו; כי דע לך, שאיני שומע כלל מה שהם מתפללים בעד רעתם, ועל כן אל תכניס עצמך להיות אתה נושא אותה, כי לא אשא פניך. ("בינה לעיתים", דרוש סג)

כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים
ובזה יש לבאר דברי הגמרא כאן: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.
ובנימוקי יוסף כאן כתב: חכם - תופס ישיבה עד כאן. והיינו כי בכוח התורה אפשר לגרום התעוררות רחמים ודו"ק היטב.
בפר' עקב (דברים ז, טו) כתיב: "והסיר ה' מ'מך כ'ל ח'ולי", וכתב בספר נחלת יעקב יהושע (שם ע' שצט): ר"ת חכם, דאיתא בב"ב דף קט"ו כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים. ולכאורה אמאי לא יבקש בעצמו, ואמאי תפלת החכם מועילה יותר? ונראה דאיתא דחולה שנתרפא, מוחלין לו כל עוונותיו, ויש להבין וכי לא די שנתרפא?
ונראה ליישב דאיתא בלקוטי עצות מהדו"ב דהחולאים באים מעונות, כי העוונות הם בחינת עננים שמחשיכים את אור השמש, שעל ידה הרפואה. וע"י התפילה נתכפרין העוונות, והעננים כלים והולכים בבחינת מחיתי כעב פשעיך וכו'. ואזי הוא בחינת השמש, שמשם הרפואה עד כאן לשונו.

ואפשר לפרש בזה הפסוק "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי". דע"י שמסלק העוונות והעננים, זורחת השמש שמרפא בכנפי' ורופא לכל תחלואיכי. ובזה מובן דלחולה שנתרפא, סיבת הרפואה הוא ע"י שמוחלין לו כל העוונות.

ובזה מובן דכל מי שיש לו חולה, ילך אצל חכם. דאיתא בשעה שהחכם יושב ודורש, הקדוש ברוך הוא מוחל לעונותיהן של ישראל. ולפי"ז טוב שילך אצל חכם, וישמע ממנו שדורש תורה, וימחול לכולם את העוונות, ויסלק את העננים ויבוא השמש, וירפא את החולה. וכו' עד כאן.
בגמרא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.

בשו"ת אגרות משה (חלק ח' יו"ד סי' נ"א) כתב ברוב ענוותנותו המופלגת וז"ל: הנה באתי לבאר הענין, מה שזה הרבה שנים שבאים אנשים אלי, לבקש שאתפלל עליהם להשי"ת, על כל צרה שלא תבוא ח"ו. ושאברכם לכל דבר שצריכים, בין בבריאות הגוף, בין שיברך השי"ת אותם בבנים ובנות, בין בפרנסה, בין בהצלחה בתורה, ובעניני הגוף והנפש ובכל משאלות האדם. ואני עושה רצונם ומברך אותם ומתפלל בעדם, אף שידוע לי מן ערכי וקטנותי בתורה ובמע"ט. שודאי תמהים על זה אנשים המכירים אותי, וגם ידוע מכמה גדולי תורה, שהם אמרו להמבקשים מהם לברך ולהתפלל עליהם שאינם ראויים לזה. אלא שילכו לבקש מאחרים שעוסקים בכך, ואני לא דחיתי אותם לשלחם לאחרים, שצריך טעם.

ואחרי שהאריך שכל אחד שמתפלל בעד חברו לדבר הנצרך לו, הרי הוא מקיים בזה מצות עשה, דואהבת לרעך כמוך. כתב עוד וז"ל: וכל שכן כשהוא חכם, שאיתא בב"ב "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". ודרוש זה מקרא דכתיב "חמת מלך, מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה". דקאי על מי שבאה לו צער מחמת המלך - הקדוש ברוך הוא. אף שהוא באופן הגדול כבא דמלאכי מות, וזהו חולה הנוטה למות, מועילה תפלת החכם כפירש רשב"ם שם. ולהכי ודאי מחוייב החכם לבקש עליו רחמים, דהא ודאי יקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו. ואף שגם תפילת החכם אינו ברור שהקב"ה יקבלנה, כדמצינו בר"ג ור' יוחנן בן זכאי, ששלחו לר' חנינא בן דוסא. ואף אצל ר"ח בן דוסא עצמו, אמר אם תפלתי שגורה בפי. הרי לא תמיד נתקבל תפילתו. מכל מקום לתפילת חכם חש הקדוש ברוך הוא, להשיב יותר מלסתם אינשי. ואם כן מחויב החכם להתפלל. כל שכן מכל אדם שצריך להתפלל עבור חברו.

ואף שנקט הכא שיש לו חולה בתוך ביתו, לאו דוקא, וה"ה בכל צער אחר שלא תבוא, כגון פרנסה או בנים וכדומה, דמאי שנא זה מזה, הרי הכל תלוי בהשי"ת.
וכתב שם עוד דדבר זה תלוי בכל דור בחכם שבאותו דור, אף שאינם במדריגת חכם שבזמן התלמוד. ומסיים: וממילא אף שאינני מחזיק את עצמי אף מחכמי הזמן, מכל מקום כיון שהחולה מחזיק אותו לחכם, והוא בדין צריך להחזיק כן, הרי הולך למקום שחז"ל צוו לילך. ובזכות אמונתו בדברי חז"ל, יקבל השי"ת גם תפילתי וברכתי, וממילא מחוייבים להתפלל עבורו ולברכו. עד כאן דבריו המופלאים.
ועיין עוד מה שהאריך הגר"מ פיינשטיין ביו"ד ח"א סי' ק"א בסופו, דחס ושלום מלמנוע אף בזמנינו חידושי דינים ופסקי הלכות, שלא נזכרו בשום ספר עיין שם דבריו הנמרצים.
ציין כאן הגאון ר' יצחק דוד אלטר שליט"א:

ובשם החידושי הרי"ם אי' שדייקו חז"ל בלשונם לומר "חכם", ולא אמרו חסיד שבדור או צדיק. כי חכם יבין שזה הדבר נוגע לו, וצריך לשוב בתשובה, ועי"ז ושב ורפא. ומעשה היה בעת שנפגשו האדמו"ר מקלויזנבורג ז"ל, עם האדמו"ר הלב שמחה ז"ל, ועוררו הלב שמחה לשמור על בריאותו (שהיתה רופפת), ואמר לו הרבי מקלויזנבורג הרי אמרו על חולה, שילך אצל חכם ולא אמרו להישמר? וענהו הרבי הלב שמחה, שבאומרם חכם, רמזו לחכם מכל אדם שלמה המלך ע"ה, שאמר צינים וגו' שומר נפשו ירחק מהם ודפח"ח. ("דף על דף", בבא בתרא).

להתמודד או להתמוטט
אנו אומרים מדי יום בברכות השחר: "אל תביאני לא לידי נסיון, ולא לידי בזיון". ישנם פסוקים בתפילה, בלימוד תורה ובברכות, שמרוב הרגל אנו אומרים אותם, בצורה שהופכת להיות שיגרה יומית. לא תמיד שמים לב לכל מה שאנו לומדים, או מתפללים.

לכן מזהירים אותנו חכמים: "היזהר כאשר אתה מגיע לנסיון, שהנסיון לא יגרום לך שתגיע לבזיון". כאשר אדם נמצא בשיא הכושר שלו, ויש לו ישוב הדעת, ומה שנקרא "גדלות המוחין", קל לו יותר להישמר שלא להגיע לבזיון, וגם אז הוא צריך להיות "עִם יד על הדופק".

המצב של כל הפרעה במהלך התקין של החיים, או חלילה: יסורין, או כל מחלה הבאה על האדם, "תופסים" לפעמים את האדם, כאשר הוא לא מוכן להם. קל מאוד במצבים כאלה, לאבד את העשתונות, להיכנס ללחץ ולומר "שברו את הכלים ולא משחקים". או להרים ידים ולהגיד שהוא אנוס, ולא יכול להמשיך לתפקד, כפי שנהג כאשר הכל הלך למישרין.
שאלת השאלת כאשר אדם נקלע לכל צרה מכל סוג, מה אני עושה במצב החדש אליו נקלעתי? כיצד אני יכול להחלץ ממנו, ומה הדרך הטובה ביותר, לחזור לשיגרה שהיתה לי קודם, למרות ההפרעה הקיימת עכשיו?

כל מי שזוכה לבחור בדרך של: להתמודד, ולא להתמוטט, זוכה והחיים שלו נעשים טובים יותר, מזה שבוחר להתמוטט.
אדם שבמקום להתמודד, מעדיף להתמוטט, מכל סיבה שהיא, חייו הופכים להיות קשים יותר, ואין לו סיפוק, במשך רוב היום.
אומרים חכמים שאדם שמתמודד, משקיע אנרגיה חיובית גם במעשיו וגם במחשבותיו. ואילו האדם שמתמוטט משקיע אנרגיה שלילית, גם במעשיו וגם במחשבותיו. לכן החשבון מאוד פשוט שעדיף להתמודד, ולא להתמוטט.

האדם שמתמודד, זוכה בכל התמודדות לנצחון קטן, וכך הוא הולך ומתעלה ומתחזק לנצחון נוסף בכל התמודדות, ומתקיים בו הכתוב בפרק אבות: "מצוה רודפת מצוה".
לכן בהזדמנות זו, הריני להזכיר את דברי חז"ל בפרקי אבות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כלל חשוב זה חל על כל אדם שאנו שומעים, או רואים שתפקודו איננו כפי שהיה בעבר, הן במצוות, הן בהתיחסות עִם: בני משפחתו, חבריו וידידיו, הן בבית המדרש והן בבית הכנסת.
במיוחד חל כלל זה על אדם שחלה, בכל סוג שהוא של מחלה, ולהבין שהוא נכלל בגדר של אנוס, שעליו אמרו חכמים: "אנוס רחמנא פטריה". הכוונה שהוא נחשב כפטור, מחלק מהמצוות, או פטור מעונש וכו' ".

מכאן צריכים להבין: בני משפחה, ידידים וכל מי שקשור לאדם שחלה, שחוליו משפיע על תפקודו בכל תחום שהוא, ללמד עליו זכות, להתפלל לרפואתו, ולגלות כלפיו הבנה רבה, למחול לו, ולעודד אותו בכל דרך אפשרית.
וכל המתפלל על חברו, ומרחם עליו, בודאי שירחמו גם עליו מהשמים.
המעשה הבא ימחיש קצת, מה עובר על משפחה שאחד מבני הבית שלה חלה. כיצד מחלתו משפיעה על כל בני המשפחה, וכיצד זוכים להתמודד במצבים כאלה:

סבתא יוצאת דופן
להלן קטעים מתוך סיפור על אישה (סבתא) שחלתה, והשפעת המחלה על בני משפחתה:
איך באמת התחיל הכול?

סבתא היתה עד אז אישה בריאה לגמרי, צלולה לחלוטין. לא אנקוב בתפקיד הבכיר שבו שימשה, כדי לא להסגיר את זהותנו, אך אוכל לומר שהיא היתה מוכרת ומוערכת בציבור, אישה פעילה, המון עובדות תחתיה, ובלי סוף החלטות לקבל.

מעט אחרי שנפטר סבא, חל המפנה. בתחילה, איש במשפחה לא רצה להאמין שדבר מה מתרחש. כאשר שאלה סבתא מספר פעמים את אותה שאלה, ניסו כולם להרגיע: "זה האבל, שעוד לא עוּבד".
אני זוכרת אותי, כבת אחת עשרה, צופה מן הצד בסבתא, ושומעת חלקי שיחות של מבוגרים. עד אותו שלב היתה סבתא ראש המשפחה. היתי מרימה אליה טלפון בקשר ליחסי העגומים עם 'מלכת הכיתה', ולתסבוכת הבלתי צפויה עם מורתי לחשבון. פתאום, היא היתה מכונסת יותר. עצורה.
החיים של סבתא השתנו עם הזמן לבלי היכר. כשאני אומרת לבלי היכר, אני מתכוונת למשמעות המילולית ביותר והכואבת ביותר, לשלב שבו עמדנו מול סבתא, כמה שנים אחרי, וסבתא... פשוט... לא הכירה אותנו.
לא הכירה? נוראי.
מאוד. היא עמדה מולנו, הביטה בנו באותו מבט מבולבל ותמה, ואמרה: "למה באתם לפה בכלל? מה אתם רוצים ממני?"
זה היה קשה, אבל קדם לזה תהליך. סבתא איבדה את התמצאותה. כמו שקורה באלצהיימר, תאי מוח הלכו ונמחקו. היא עדיין זכרה בבהירות זיכרונות מן העבר, אבל עניינים יומיומיים, כמו סיר על הכירה ומכתב שקיבלה, נשכחו לגמרי.

כמה חודשים אחרי שהחלה ההתדרדרות, היא נאלצה לעזוב את עבודתה, ומהר מאוד הרגישו הורי שמצבה של סבתא אינו בטוח מספיק. בני המשפחה סבבו אותה בתורנות סביב השעון, ועובדת היתה מיועדת לשעות הבוקר – ועם זאת דאגו הורי שאין זה אחראי. כושר השיפוט של חולי אלצהיימר יורד עם הזמן, וגם היכולת להיזהר מסכנות. ההורים שלי חשבו שסבתא צריכה ליווי צמוד...
החודש הרביעי מתוך תקופת הניסיון שלנו היה חודש החגים. דודותי נחלצו לעזרתנו, משום שתקופת החגים היתה תובענית וקשה למדי, אבל בלילה הראשון של סוכות היתה סבתא אתנו. היה זה מחזה מוזר מאוד.

עמדנו לקידוש, כולנו, בסוכה שעד לפני שנתיים היתה סוכתו של סבא. עכשיו נראה הכל כה שונה. אבא היה זה שהגביה קולו ב"שהחיינו", וכולנו – כולל סבתא בבגד חגיגי וחדש – עמדנו סביב השולחן הקטן. ואז זה הגיע. סבתא הביטה לרגע אל הסכך, תלתה מבט קצר בסדינים הלבנים שסביב, ופתאום החלה צועקת. היא אמרה שהגג לא בטוח, שחלקים ממנו עלולים ליפול על ראשה. "מספיק ככה יש לי בעיות עם הראש! מספיק ככה הראש שלי לא יודע שום דבר!" היא זעקה ממש, וביקשה מאבא שיוריד מהר מהר את הסכך, שמאיים בנפילה על ראשה.
הצעקות של סבתא הלכו והתגבהו. מרגע לרגע היא נהיתה מבוהלת יותר וחרדה. אני זוכרת איך משהו קריר צמרר את כל כולי, מן הלב עד קצות האצבעות לא ראיתי את עצמי, אך היתי בטוחה שפני דומות מאוד לגונו של הסדין. רק לחשוב על עדינה, בת השכנים, ששומעת הכל. הכל. על תמי, בת מחזורי, שמתגוררת כאן למעלה. רק להבין שבכל הסוכות סביב מרימים עכשיו אנשים גבה, ונשים מצקצקות בלשונן ברחמנות, "נורא ואיום, שככה יקרה?"...

איך בדיוק אראה את פני בשמחת בית השואבה? איך ארקוד עם כולן כאילו לא קרה כלום?
עמדתי מאובנת. הרגשתי שדבר לא יוכל להרגיעני, שלנצח אזכור זאת. העובדה שדפנות הסוכה כה דקות, ומשפחות רבות ומוכרות כל כך סבבו אותנו, לפתה את גרוני עד מחנק.
להסיר את מעטה הסודיות

ואז?
לא היה אז. לא היה "ביום בהיר אחד", ולא: "באותו רגע החלטתי". אני חושבת שאז הבנתי בחדות שסבתא סובלת מבעיה, וגם... גם אני. פתאום קלטתי שההסתרה וההתעלמות לא תעזורנה. עד אז, מיעטתי להביא חברות לבית הארעי. העדפתי לדבר עם סבתא מה שפחות. אפילו עם אמא נמנעתי מלשוחח ארוכות, כדי שעניינה של סבתא לא יצוץ. באחת הבנתי שאני זקוקה לעזרה, שההתמודדות שלי אינה התמודדות. שדירת העראי בכל זאת מספרת על מצב נתון, קיים, ושעלי לעזור לעצמי.
והצלחת?

את מכירה בן אדם שהצליח לעזור לעצמו? – שואלת מירי בקריצה שובבה. ה' עזר לי, לא אני לעצמי. קודם כל, הוא שלח לי באותה שנה את המחנכת המיוחדת ששוחחה אתי הרבה, וסייעה לי לא מעט. בזירה החברתית – זירה שממנה חששתי ביותר – היא ריככה לי ממש את הקושי. בהכוונתה, שוחחתי על הענין עם חברותי. כאשר היה זה נושא מדובר, ולא סגור הרמטית, יכולתי גם להזמין חברות הביתה, איכשהו, להסביר את אי יכולתי להשתתף בדברים שונים, ועוד.

אחרי חג סוכות ההוא הפכה דירת העראי לדירת קבע, כי הורי האריכו את החוזה לשנה נוספת, אבל אז כבר לא סגרו עלי יותר הדלתות של הדירה הרגשתי חופשיה יותר, מבינה יותר את המשמעות ואת החסד. כשדיבר אבא על דירת העראי הזו, שבונה לנו דירת קבע במרומים, הבנתי זאת, ויכולתי לראות גם את הצד המרגש מאוד.
זאת אומרת שיכולת לראות גם את הנוי שבדירת העראי הזו...
ברוך ה', יכולתי. זה לא היה קל. העובדה שהמצב אינו יציב, ורק מחמיר, הקשתה על כולנו. בכל זאת, כאשר יצאה ההלוויה של סבתא, ואנו ירדנו מדירת העראי הזו, הרגשתי שמשהו אמיתי נבנה בי, לנצח. ביני לביני יכולתי להודות לה' בסיפוק על הכבוד שהצלחתי לנהוג – כמעט תמיד – בסבתא. הרגשתי שרגישות חדשה, עומק חדש, בגרות מיוחדת – כל אותן מתנות יחודיות למתמודדים שבינינו, נוספו גם לי.
איך סופגים את הבושה?!

טיפים להתמודדות
נערה שסבתא חולת אלצהיימר, חווה אובדן – קובעת הגברת ורשבסקי, יועצת ומחנכת. היא מסבירה שאם עד כה היתה הנכדה במקום המקבל והמושפע, כעת מתהפכים התפקידים. ההיפוך הזה לא קל כלל. בדומה לאינספור התמודדויות גדולות וקטנות בחיינו, דורשת גם התמודדות זו תעצומות נפש מיוחדות.
איך מתמודדים עם התפקיד החדש, שאמור לתמוך? איך סופגים את הבושה?

הגברת ורשבסקי מעניקה טיפים כלליים למתמודדות הגיבורות שבינינו (בעצם, מי לא?):
1. התחברי למקור כוח – השתמשתם במברגה בעבור בניית הסוכה? ראיתם שהיא איננה יכולה לפעול ללא חשמל? גם אנשים ובנות כך. חשבי מה מספק לך כוח, אילו בני אדם / עיסוקים בסביבתך, מעצימים אותך או משחררים אותך. התחברי אליהם.
2. מצאי שותפות – "טובים השנים מן האחד", אומר שלמה המלך במגילת החג הזה – קהלת. קל יותר לשאת את המשקל בשתים. גם נשיאת הקרשים היתה טובה יותר, כשזה תמך מפה ורעהו משם. מצאי אחיות להתמודדות, שוחחי עמן על הקשיים, ללא בושה.
3. אל תיבהלי ממעידות – גם במהלך בניית הסוכה נפלו כמה קרשים, לא? גם הסכך קם ונפל, עד שהתייצב. כל תהליך של בנייה – כולל נפילות. את נערה, ככלות הכל, משתדלת מאוד, אך לעתים נכשלת. אם קרה שהבעת כעס, תסכול, התפרצת על המצב כלפי האדם הלא נכון – עדיין לא קרה דבר. גם אם שבע תיפלי – תקומי.
4. התפללי – אבא שבשמים הוא זה שנתן בידך או בסביבתך את ההתמודדות. הוא מכיר את הכאב לגווניו ולעומקו. הוא ישלח את דברו ואת כוחותיו להנחותך בדרך.
("מרוה לצמא", י. שפר, ט"ו תשרי התשע"ה)
(אנחנו היינו מדרגים את הנושא של התפילה, במקום הראשון.)

למדנו מהמעשה שהובא לעיל, שהיה מדובר באשה בריאה, שתיפקדה בתפקיד חשוב בציבור, היתה אחראית על עובדות שהיו כפופות לה, וקיבלה החלטות רבות וחשובות. כאשר חלתה, מחלתה השפיעה על יכולתה לתפקד כרגיל, ועם הזמן בני משפחתה נאלצו לשמור עליה, ולסייע בעדה בכל דרך אפשרית.
היא נאצלה לעזוב את מקום עבודתה, והגיע למצב שבני משפחתה, דאגו לה לליווי צמוד.

כאשר באחת הפעמים בחג, היא התפרצה בצעקות, מרוב חרדה שנקלעה אליה, נכדתה הבינה שהסבתא סובלת מבעיה קשה, כמו כן הבינה הנכדה שגם היא זקוקה לעזרה, בגלל המצב של הסבתא. היא הבינה שאי אפשר להעלים: משכנים, חברות ועוד, את המצב שהסבתא חולה וזקוקה לעזרה. הבושה שהיתה מנת חלקה, לא סייעה לה, והנכדה הבינה שהיא איננה מתמודדת נכון עם המצב. היא קלטה שעליה לעזור לעצמה. כאשר זכתה להבין שהיא זקוקה לעזרה, ועליה להתמודד עם המצב כפי שהוא, זה היה הצעד הראשון בדרך להתמודדות.
המחנכת שלה איתה היא שוחחה על הסבתא, סייעה לה רבות, כמו כן השיתוף של חברותיה לגבי מצבה של הסבתא, תרם את חלקו בהתמודדות עם המצב. לא פעם יש נטיה לאנשים במצבים דומים, להסתיר את נושא המחלה, כאילו והוא אינו קיים. הם חוששים לשתף: קרובים, שכנים וכו', כדי שהמחלה לא תתפרסם, ובכך הם נושאים את העול על כתפיהם, עול שבדרך כלל, טוב שיתחלק עם עוד אנשים, הקרובים אליהם.
הפניה והתפילות לבורא עולם, פניה לרבנים גדולים לקבל ברכה, וייעוץ עם כל מי שיכול לסייע, להתמודד עם מצבים דומים, יועילו וישפרו את ההרגשה של כל הקשורים לאדם חולה.

לימוד גדול ניתן ללמוד ממעשיהם של צדיקים, כפי שנביא במעשה הבא:

כוחה של תפילה
"ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי" (בראשית א, יט) על דלת ביתו של מרן החזון איש זצ"ל התדפק יהודי כולו שפוף, פניו המיוסרות גלו שהוא זקוק לישועה גדולה.
הוא ספר למרן זצ"ל שלפני כמה ימים לא הרגיש בטוב, עד שאולץ להתאשפז בבית חולים. לאחר סדרת בדיקות גלו הרופאים זהום בגופו ו'הודיעו' בצער שנותרו לו רק 4 ימים לחיות...
האיש פרץ בבכי נסער, והחזון איש הרגיעו ולטפו בחיבה. בתוך כדי כך פתח לפניו חומש בראשית, החל לדפדף בתחילת פרשתנו ואמר ליהודי החולה:
הנה תראה מה ברא השם יתברך ביום הראשון, והחל לפרט בפניו את הדברים שנבראו ביום הראשון, ותראה מה הספיק הקדוש ברוך הוא לעשות ביום השני לבריאת העולם, ושוב קורא החזון איש את הפסוקים ומונה אחד לאחד את הדברים שנבראו ביום השני. וכך ביום השלישי, וכך ביום הרביעי.
נו, ואם בורא כל העולמות יכול היה בארבעה ימים לברוא כל כך הרבה דברים, האינך מאמין – אמר מרן החזון איש – שבתוך ארבעה ימים הוא יכול לברוא עבורך תרופה שתשקם את גופך ותהפוך אותך לאדם בריא לחלוטין?!

החזון איש עודד את החולה שלא יתיאש, אלא יתפלל על עצמו, ויפיל תחינה ובקשה לפני בוראו שירפאו מהזהום, 'וכיון ששערי תפילה לא ננעלו, בודאי לא בפני תפילת החולה, שהיא תפילה בעת צרה, תושע גם אתה בישועת עולמים', אמר מרן זצ"ל.
הדברים יצאו מפיו של מרן, ועיניו של היהודי אורו.

בימים הבאים הוא הרבה להתפלל לפני השם יתברך, ומאחר שהדברים יצאו מפה קדוש, ארע לו נס של ממש, וממש באותם ימים הובאה ארצה מאמריקה תרופה חדשה נגד הזהום,
החולה שלנו היה אחד הראשונים שעליו נוסתה התרופה, והתברר שה'נסיוב' שלה התאים במיוחד לזהום שקינן בגופו. בתוך זמן קצר הבריא האיש לחלוטין וחזר להתהלך כאחד האדם.
מספור זה אפשר ללמוד עד כמה האמונה שלנו בכוח התפילה לוקה בחסר. צר לנו לומר זאת, אבל אם היו שואלים אותנו במקרה זה של החזון איש 'האם התפילות שנתפלל על חולה זה יביאו לרפואתו', התשובות לא היו מעודדות, בלשון המעטה.

ומה שקרה הוא ההפך הגמור. החולה התרפא, ויצא משברו.
כולנו גדלנו על ברכי התפילה, מגיל ינקות אנחנו צועדים בנתיבותיה, ואם בכל זאת נחלשנו בה, אות הוא שהחזוק שאנחנו זקוקים לו צריך להיות בכך שנוכיח לעצמנו שגם היום הזה, בדור היתום שלנו, מי שיבקש את ה' ויתאמץ בתפילה, יושע. (ברכי נפשי)
אחת מדרכי ההתמודדות עם כל: חולי, צרה וקושי, היא הצורך בחשיבה חיובית, שתורמת להחלצות מהבעיה, נביא באן מעשה שיבהיר את הנושא:

חשיבה חיובית תורמת
מסופר על הרבי ממודזי'ץ ע"ה, שחלה לעת זיקנה, והיה צריך לעבור ניתוח. הרופאים שחששו להרדים את הרב, מצאו לנכון להתייעץ עם כבוד הרב. הרב הציע שהוא יחבר ניגון יהודי חסידי, וכאשר הרופאים יראו שהרב שקוע בניגון, אז הם יכולים לבצע את הניתוח ללא הרדמה.
כאשר הרופאים שמו לב שהרב מנגן את הניגון, הרופאים ביצעו את הניתוח בגופו והרב לא הרגיש כאב. החסידים של הרב שומרים עד היום ניגון זה.
אנו לומדים ממעשה זה שכח הריכוז של הרב בניגון, סייע בעדו שלא להרגיש את הכאב.
כמו כן לומדים כפי שאמרו רבותינו ז"ל, שכפי שכאשר אדם זוכה לקיים מצווה, ומתרכז לקיים אותה כיאות, המצווה מתבצעת כראוי ובהידור.
כ"כ אמרו רבותינו: "הכל הולך אחר המחשבה, טוב מעט ובכוונה, מאשר הרבה ובלי כוונה". ככל שהחשיבה של האדם חיובית יותר, החשיבה משפיעה לטובה על הנפש ועל הגוף.
נביא כאן מעשה מרגש מאוד על היכולת של האדם להתמודד:
להתמודד לתמוך ולעודד
שושנים כבני אדם

המרק היה תפל.
לאה לגמה ממנו ככל שיכלה. אבל המרק, המרק שהכינה טובי בת השלוש עשרה, דל מאוד. מישהו צריך ללמד אותה איך מכינים מרק. להוסיף עוד מלח ועוד ירקות, וגם בצל. את הבצל צריך לשטוף היטב, גם בין הגלדים. טובי חייבת לדעת איך מכינים מרק.
"המרק", היא מתחילה לומר, ושיעול כבד חונק אותה פתאום. היא רצתה לומר שהוא מצויין, שהוא טעים ממש. את מה שבאמת צריך להוסיף בו היא אולי תכתוב. יש להם על המדף מחברת כזו, של מתכונים. היא תכתוב גם שצריך לשטוף את הבצל. שטובי תדע.

היא מצליחה להתגבר על השיעול, לחייך ולהחמיא, להיות נינוחה ורגועה. אבל פתאום, כאשר מהחדר עולים קולות של מריבה, ומילים קשות ואחרות כל כך מתפזרות בחלל הבית, לופתת אותה שוב החרדה המוכרת עד כאב. החולשה והדאגה חוברות יחד, והשליטה, שאליה היא כמהה כל כך, נאבדת באחת.
"מספיק!!!" הקול שלה צרוד כל כך, אף אחד לא שומע אותו. היא יכולה לגשת לחדר, אבל הרגליים רועדות לה. לפיכך היא נשארת לשבת. "מספיק!!!".
אף אחד לא שמע אותה. אולי זה טוב. אולי משום שהקול הצרוד והגוף חלש כל כך, אי אפשר לצעוק, והשקט הזה נשמע כמו שלווה הזויה, כמו אי של מרגוע בעיצומה של סערת טייפון.
רק לא דמעות. ריבונו של עולם, תן בי כוח לשמור אותן, מציפות את העיניים אך לא זולגות. אולי תספר להם סיפור יפה? הם ישבו על הספה כמו פעם, והיא תספר להם על... על מה?
כל הצמתים רגישים כל כך. והיא, כמו עלה נידף, כמו חרס הנשבר. אין בה כוח. אין בה כוח לספר סיפור. המחשבות רצות מהר כל כך, והיא חלשה ואבודה. והדאגה נוטלת ממנה את כולה המריבות שם

בחדר מעצבנות אותה, המרק התפל מאיים עליה, הכתמים על הרצפה מסחררים אותה. רק המחשבות, המחשבות שדוהרות הלאה, הינן צלולות לגמרי, ושום מאמץ אינו יכול להאט אותן.
אסור לחשוב כך, אבל המחשבות כבר שם, עם צוות ההיגוי, שמנסה בלי הצלחה לכתוב על אודותיה כמה מילים, על אישה שהיתה קטנה כל כך, ועצבנית, ועצובה.
הגן קידם את פניה, צבעוני ומלא חיים כמו תמיד. הילדות היו נרגשות מאוד. "הגננת לאה!!" בנות השלוש והארבע הקיפו אותה בחום, משכו בשמלתה וסיפרו, כל אחת בשפתה, עד כמה התגעגעו וחיכו, וגם – התפללו. "אמא שלי אמרה שאת חולה מסוכנת". "נכון, ושבכלל לא תחזרי לגן". אבל בסוף חזרת! את כבר בריאה??"
לא. היא לא בריאה. ובכל זאת, היא מנסה ליצור שגרה. היא מרגישה שהמסלול הזה יכול להיטיב עמה, והיא מנסה. צעדים ראשונים ברחובה של עיר, מפגש ראשון עם סביבה וחברה, וילדות קטנות, תמות כל כך, ישרות כל כך.

אף אחת מהן לא בלעה את הלשון כמו הגננת בגן הסמוך. אף אחת מהן לא קברה את עיניה בתיק ובשקית, משל עסוקה היא מכדי לפגוש אנשים חולים.
אחר כך היה עליה לפגוש גם אמהות. כל מיני אמהות. אמא של תמי שביררה את המצב בכנות ובחשש: "את בטוחה שיש לך כוח להיות גננת, במצב הזה??" אמא של הדסה שרצתה רק לוודא שלאה, חלילה, "לא מספרת להן סיפורים על בית חולים וכל זה". ועוד אמא אחת, יועצת במקצועה, שקראה לה לצד כדי "לשמור על דיסקרטיות", ונתנה לה שיעורי בית, לחשוב מחדש על ההחלטה, האם לא עדיף לשמור את מעט הכוחות לילדים שבבית, שיטעמו ככל האפשר וככל שיתאפשר "טעם של אמא".
אחרי שעזבו כל האמהות את הגן, גילתה לאה פתאום שבאמת אין בה כוח להיות גננת. ואולי חס ושלום פתאום, בלי כוונה, היא תתחיל לספר על האווירה בבית החולים, על המזרקים והדקירות והעירוי והפחד. ובאמת, עדיף לשמור את הכוחות לילדים לילדים שבבית, שיטעמו ככל האפשר וככל שיתאפשר "טעם של אמא". לפיכך לא שבה לאה יותר אל הגן. פעם בשבוע היא נסעה לבית החולים, ובשאר הימים ניסתה להיות אישה צדיקה וגיבורה, שצהלתה על פניה וכאבה בלבה. אבל פעמים רבות לא הצליחה.
היא לא הצליחה כי ילדים הם לא מלאכים, וילדים דואגים בוודאי לא. היא לא הצליחה, כי שום אישה אינה מלאך, ואשה חלשה, חרדה וכואבת, בוודאי לא. היא לא הצליחה, כי בכל הסיפורים היפים קושי כרוך בגבורה, וסבל כרוך בהתעלות, וכאב כרוך בעוצמות. אבל היא – לא סיפור. ובמציאות, החולשה נוטלת את הכוחות ושוחקת עד דק את האמהות. במציאות, הדאגה מטריפה את החושים, ולא מאפשרת כמעט לנצל את ההווה הכי טוב שאפשר.

והשכנים, הם שמעו אותה אתמול. החלון היה פתוח, והיא עמדה קרוב כל כך, שלומי העיף משחק על הראש של איציק. זה לא היה נורא כל כך, אבל המחשבות שלה דהרו הלאה... הוא חייב לדעת שזה מסוכן, כי... חס ושלום וחס וחלילה, מי ילמד אותו את העובדה הזו? וחס ושלום וחס וחלילה יגידו שהוא מופרע. יתום מופרע... "די!" היא צעקה, והתכוונה בעיקר למחשבות הללו, שקופצות לה לראש בלי שליטה, והופכות כל מעשה משובה של ילד לתסריט אימים. "מספיק!"

אחר כך דפקה השכנה על הדלת, ושאלה אותה מה שלומה ואם היא צריכה עזרה. כן, היא רצתה לומר ולא אמרה, אני זקוקה לעזרה בדחיפות. מישהו חייב להחזיר אותי בתשובה לפני שיהיה מאוחר מדי. ה' יורד לגנו לקטוף שושנים, כך אומרים כולם על מי שנפטר. איזו שושנה היא? קמוטת עלים, נבולה ושמוטה.
חס ושלום וחס וחלילה, כולם מתפללים עליה, ובעזרת ה' היא תבריא. אנשים רבים כל כך חלו והבריאו. הנה לך חטא נוסף. מדוע לא מטפטפים דברי האמונה כצרי על כאבך? כיצד זה נעולות דלתות לבך, מול שיחות החיזוק שאת קוראת ושומעת בלי סוף? מנין הייאוש וההומור השחור, שמקיפים אותך כמו שיחים קוצניים, חדים ודוקרים?

בימים שבהם היתה מאושפזת, סיפרה לה טובי שהילדים בבית מלאכים ממש, לא רבים ולא בוכים, אוכלים יפה וישנים בזמן, "כשתחזרי, בעזרת ה' תהיה לך נחת"...
ולא ידעה לאה, שהמריבות והצעקות, הוויכוחים והבכי, הם הם הנחת. כי ילדים מפוחדים ודואגים לא מעיזים לריב. לילדים חרדים אין פריווילגיה להתקוטט בגלל בובה נחשקת, או להוריד דמעה בגלל קובית שוקולד. הילדים שלך נרגעו, לאה, הם חוזרים אט אט להיות ילדים שרבים וצועקים. אבל לאה לא ידעה כל זאת ולא הבינה.
הניסיון לנהל חיים של שגרה היה מתיש, המאבק בפחד היה חסר סיכוי כמעט, ולאה השלימה לאט לאט, בכאב וייאוש, עם רשימת עוונותיה. רחוקה כל כך מכל מה שהיה צריך להיות, רחוקה כל כך ממה שקיוותה. השלמה עצובה היתה זו, ומכאיבה יותר מכל כאב.

יום שלישי מגיע שוב, בעקשנות ובעקביות, שבוע אחר שבוע, ללא משוא פנים וללא מנוס. היא רוצה ללכת לבד, הליווי מכניס אותה למתח. אין בה כוח להעמיד פנים, אין בה כוח לחייך. היא רוצה לדמוע כשזה כואב ולצעוק כשזה כבד. לנסות לעצום עיניים ולנמנם, בלי לחשוב על המלווה הנאמן, שמרגיש אולי חסר תועלת ברגעים אלו. כולם מאחלים לה בהצלחה ורפואה שלמה, מבטיחים להתפלל בכוונה בכל יום ומבטיחים להיות ילדים טובים.

יש לה מי שלוקח אותה. רכב קטן, מטעם ארגון חסד גדול, אוסף אליו נשים יקרות שיוצאות להילחם את מלחמת החיים. הן מכירות, וההיכרות הזו מעניקה להם רגעים של עידוד ותמיכה, שותפות וקרבה, על אף שהן ממעטות לדבר, וברגעים הראשונים של הנסיעה הן בדרך כלל גם מכונסות ושקטות מאוד. לאה מצטרפת אל הנוסעות. הנסיעה ברחובות העיר משאירה אותה תמיד רתוקה לחלון, בוהה בשגרה הזורמת, וחולמת על היום שבו תהיה גם היא חלק ממנה.
הרכב עוצר. עוד רגע ודמותה של המורה חיה קרויס, המחנכת שלה בסמינר, תשתופף קמעא ותחבור גם היא אל השגרה האחרת – שגרה של יום שלישי בבוקר, ברכב הקטן של ארגון החסד הגדול. אבל זה לא קורה. משהו אחר קורה מול עיניה. המורה חיה נשענת על גדר האבן הסמוכה ולא זזה. הרב קרויס עומד בסמוך, חסר אונים. תנועות ידיו אומרות שידול, ריכוך, תחנון ומבוכה. לאה מסירה עיניה במהירות מן המחזה העצוב הזה. היא מרגישה את לבה הפועם של המורה הנערצת, חוברת אליה עד בכי.

הנהג אינו מצפצף. שקט כבד שורר ברכב הקטן. לאה אינה יודעת את נפשה. מאחור עולה פתאום קול יבבה חנוק, שהופך בחטף לאשד בלתי נשלט. המראות מן החלון הופכים להיות הזויים משהו. כולן כובשות עיניים במהירות, לא לראות, לא לשמוע, כי פתאום הופך המראה הקשה הזה להיות חלק מתמונת החיים שלהן, ופתאום הופך החלק הכואב, הנסתר, להיות חשוף.
אחר כך נפתחת דלת הרכב, והמורה חיה, בעיניים אדומות ובמבט לא ברור, נכנסת ומתמקמת בנוקשות. לאה מחפשת מילים על לשונה, אבל עוד בטרם היא מוצאת אותן, עולה פתאום קולה של המורה, אחר, מוזר ושונה. "אין לי כוח! אני עצבנית. אני כועסת על כולם. כאילו, כאילו היתי תמיד בתוך תחפושת כזו, יפה, אידיאלית, ופתאום חטף לי מישהו את המסכה הזו מעלי, ופני מתגלות לפתע, מכוערות ורעות, כן, אני יודעת וזוכרת שאת תלמידה שלי, לאה, ואני היא המורה חיה הנערצת. אז תדעי, תדעי מהיום שזאת אני. ככה. כזו. כמו שאני עכשיו"...

ואז נעצר הרכב בתחנה נוספת, חדשה. אישה אחת, צעירה מאוד ולא מוכרת, עולה אל הרכב הקטן. לאה אומרת לה שלום מנומס, מקווה ומייחלת שרק לביקור מועדות פניה ולא יותר. תקווה נוספת מפעמת בה, בלאה, שהמורה חיה הנסערת כל כך לא תוסיף עוד לדבר כך, באוזניה של הנוסעת הבלתי מוכרת.
וזה לא קורה. המחנכת הנערצת נתונה בסערת רגשות ובלבול, בכי והומור רע ושחור משמשים שם בערבוביה. גל עצום של כאב, נורא ובלתי נשלט, שוטף אותה, ולאה לא יודעת את נפשה. "שמעת פעם על המורה חיה קרויס?"

האישה הצעירה רוכנת קדימה, מבע פניה קשוב, נעים ורך. שום ציור של פליאה או תדהמה לא ניכר עליה, רק ריכוז והכלה: "בוודאי שמעתי!"
"אז הנה, הכירי אותה כעת, כמו שהיא. אישה חולה ומדוכדכת, שמתגלה ברגע של ניסיון כאישה קטנה, בלי כוחות, בלי עוצמה, בלי כלום"...
שקט. שקט מתוח, כואב, שורר ברכב הקטן אך לרגע. תגובתה של הנוסעת האלמונית מפתיעה את כל היושבות. "ו... כל הזמן את מרגישה ככה, קטנה?" שאלה בקול ענייני ונעים.
המורה חיה דוממת פתאום. נשימותיה, שהיו מהירות, שטוחות ומדאיגות, שבות לקצב רגוע יותר. דווקא ההתיחסות העניינית כל כך מרפה את שריריה המתוחים וממתנת את הסערה שחוללה בה שמות. היא נשענת לאחור, מותשת מאוד. "לא, לא כל הזמן אני מרגישה ככה, קטנה. זה... זה קורה לי לפעמים. אבל כזה קורה, אני מרגישה שהפכתי למגדל של קלפים, וזה נורא"...
"זה באמת נורא להרגיש כך".

עיני כולן, מצועפות וכואבות, מביטות בדוברת. משהו בקולה משתתף כל כך וקרוב כל כך. ההמשך מתבקש ממש: "קוראים לי מירי. אני לא יודעת אם הכרתן את אמא שלי. היא הלכה לעולמה לפני יותר משנה, ורק היום מצאתי כוח לחזור למחלקה כדי לאסוף את הסידור שלה, שנשאר שם, ועוד כמה פריטים.
היא היתה אישה גדולה, אישה גיבורה, אבל בשום אופן לא מלאך. היא לא היתה מלאך מהסיבה הפשוטה, שמלאכים אינם דרים בינינו. היו לה רגעים של משבר, ורגעים של דאגה המטריפה את הדעת. גם לנו, הילדים, היו רגעים כאלו, שבהם פתאום לא הכרנו את עצמנו. רבנו, האשמנו, כעסנו, ופעמים רבות גם להתפלל לא הצלחנו. המתח והפחד חוללו בנו שמות. הידיעה שהרגזנו אמא חולה היתה מייסרת כשאול. גם אמא שלי הגיבורה, שכולם התפעלו כל כך מפני ואחרי מעוז רוחה, גם היא ידעה רגעים רבים של שברון לב, ועוד רגעים רבים אחרים, שעליהם לא תקראו בשום עיתון, בשום עלון. אבל הם קיימים, ונמצאים אצל כל מי שהוא בן תמותה".

עיניה של מירי מצועפות. בכל זאת, היא יכולה לזהות מבעד למסך הדמעות את הצימאון של כולן לכל מילה. הזיכרונות כואבים וקשים, אבל מירי יודעת את גודל השליחות. "אני רוצה לספר לכן על ליל הסדר האחרון שלנו עם אמא, זיכרונה לברכה. אני, הבכורה בבית, היתי נערה רגישה, והעול שנפל על כתפי היה לא קל. אבא גם הוא מוטרד. הוא הרגיש אחריות רבה מתמיד, וניסה בלי הצלחה רבה לחלוש על הכל. המצב הכלכלי היה דחוק, ואנחנו הילדים לא תמיד הצלחנו להתגבר ולהתחשב. היו כעסים רבים ועבודה רבה. התווכחנו איך כדאי לנקות את התריסים, ובאיזה חומר עדיף להבריק רהיטים. אני חושבת שפשוט הוצאנו את כל המתח זה על זה, לא פעם גם כשאמא היתה בבית.
ואז הגיע ליל הסדר, אבא התעלה על עצמו בגבורה עצומה ובגדלות נדירה. הוא הצליח ליצור אוירה מלכותית. השולחן היה ערוך בגוני כסף ולבן בוהק, רק עין חדה יכלה לזהות שאלו הם כלים חד פעמיים. אבא שלח אותי בליל בדיקת חמץ כדי לרכוש אותם, למרות המחיר הגבוה שנדרש לשם כך. אמא אזרה כוחות וישבה עמנו, וכולנו, במאמץ ובנחישות, עשינו הכל כדי ליצור אוירה של חג, חג חירות, חג של מלכות, לצאת מכבלי הגוף הדואב והנפש החרדה, לכופף את הראש מול צו הבורא, ולהמליכו עלינו בשיר ובזמר.
ואז, אחרי הקדש ורחץ, כשהגענו ל'מגיד' התחיל אבא בסיפור השעבוד הנורא, פתאום רעד קולו, וכשעיניו מצועפות פתח ואמר: 'ראו, ילדי היקרים, כיצד מקבלים בני ישראל את בשורת הגאולה. הם מאמינים בני מאמינים, מקווים ומצפים לישועת ה', אבל קושי השעבוד והסבל הנורא מביאים אותם למצב של קוצר רוח. קוצר רוח, מסביר הרמב"ן, הוא מצב שבו האדם מלא אמונה בבורא, רק אין בו כוח וסבלנות להטות את האוזן לדברי עידוד ונחמה. מצב של קוצר רוח הוא מצב שבו האדם לעתים אינו מסוגל לחיות עוד רגע אחד של צער, גם כאשר הרווחה מובטחת לו בעתיד. התורה הקדושה מעידה ומספרת לנו מה מעולל הצער לאדם, גם למי שמאמין.

אבא הרים את קולו בהתרגשות: "מי כמונו, ילדים יקרים, מכיר את המושג הזה "קוצר רוח". בורא עולם בחר בעבורנו ניסיון קשה, הוא יודע ורואה את הסבל והמצוקה, רואה אותנו ברגעים של התרוממות והתעלות, אבל מקבל באהבה גם רגעים של קושי... גם אנו מאמינים בני מאמינים, אבל לעתים רוחנו קצרה. אל נא ניפול ברוחנו בשל כך. שבע ניפול, ובעזרתו קום נקום".
אף אחת לא שמה לב לרכב, שדמם כעת ברחבת בית החולים, ולנהג שממתין בסבלנות, בדומיה וברגישות. גם מירי לא. היא המשיכה לספר את סיפורו של ליל הסדר, סיפורה האמתי של ההתמודדות, לתאר את המילים הקשות שנאמרו אל משה על שפת הים, למרות ועל אף כל הניסים המופלאים שחוו. כי אכן גם אותה חמישית, בני הקבוצה הנבחרת שבעם ישראל, גם הם ברגע של פחד לופת, זועקים

במר לבם אל משה מטיבם: "מה זאת עשית להוציאנו ממצרים?" אבל הוא, כמו אבא רחום, מבין את המצוקה והחרדה, המביאים גם את האדם המובחר לצמתים של משבר. הוא מתעלם מהמילים הקשות, הפוגעות, מנחם ומרגיע, מעודד ומבטיח: "התייצבו וראו את ישועת ה' ".
בחלוף היום הקשה, כשהחולשה מאיימת להכריע, שוב אין לאה בהולה. נשאבת היא אל פרשיות הגלות והגאולה, ופותחת בלבה שערים חדשים של הכלה וקבלה.
כמה טוב ונעים לחוש את ידו הרחומה של בורא העולם, המלטף ברחמים ובאהבה, צועד עמך גם ברגעים של משבר ומצוקה, מקבלך בכל עת ובכל מצב בחמלה רבה, ויחד עם חולי עמו ישראל, יגאלך גאולת גוף ונפש במהרה.
(י. דרור, מרוה לצמא, פסח תשע"ד)

אין יאוש כלל
אחת הבעיות הגדולות ביותר, אליהן עלול להיקלע אדם: שחולה, בעל יסורין, שיש לו קשיים, או בעיות שונות, בכל נושאי החיים, זה לפתור את מצבו, על ידי בריחה: ליאוש, מרה שחורה ועצב, שהם "אחים" גדולים ליאוש.

הבריחה ליאוש והרמת ידים, או "צלילה" למיטה במשך רוב היום, אינם פותרים בעיות, לאורך זמן. ראיתי בספרי חסידות: "כי אסור ליאש עצמו, ואפילו מי שהוא חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן, אפילו אם מונח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן, אל יתיאש עצמו, ויקיים: "מבטן שאול שיועתי" (יונה, ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל, כי גם הוא יכול לחזור ולשוב, ולקבל חיות מהתורה, על ידי הצדיק.

והעיקר לחזק עצמו, בכל מה שאפשר: כי אין יאוש בעולם כלל. והצדיק רמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתיאש בשום אופן שבעולם, אפילו יעבור עליו מה".
זה המקום להוסיף מלשון הזהב של הרב אליעזר פאפו ע"ה מחבר הספר "פלא יועץ":
"אמרו רז"ל אל תתיאש מן הפורענות (אבות, א, ז). שלעולם צריך שיהא נגד עיניו תמיד, שהוא מעותד לכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא בעולם. ושהוא מרוצה לקבל גזרת שמים באהבה, באופן שלא יבוא עליו שום דבר פתאום. כדי שלא יקוץ בתוכחת ולא יאבד דעתו, כאשר יבואו עליו ימי הרעה. רק יקבל הכל בחבה, כאשר יאות לקבל גזרות אבינו שבשמים. שהוא שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, ואנחנו עבדיו וצאן ידו.

על הכל אנו חיבים להודות לו ולברכו. וגם על ידי זה יבוא לקיים מאמר הכתוב "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה" (קוהלת, ז, יד). שפרשו המפרשים, שרוצה לומר: ביום טובה – היה בדרך טוב, על ידי שביום טובה, יום רעה ראה שהוא מעותד לבוא, והכן לך הדרך שראוי שתלך בה, בטרם יבואו ימי הרעה.
ועל אחת כמה וכמה שצריך שלא להתיאש מיום המות. כי יום המות הוא מעותד לו מיום הולדו, ואין למות התמהמה, ואין מי שנצול הימנה. ולעולם ישוב היום – שמא ימות למחר. ויהיו כל חשבונותיו וכל עניניו כתובים ומפורשים באר היטב, דלמחש בעי שמא ימות פתאום. אפילו אם הוא בחור כארזים, מי זה ערב כנגדו שלא ימות בבחרותו?! על זה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי, כח, יד). כי בזה יכין צידה לדרכו וישתדל להשלים חוקו, ויצוה את בניו ואת ביתו והיתה שלום מנוחתו.
וכן לענין הטובה, אמרו רז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים (ברכות, יז). "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים, לב, יז). ועל אחת כמה וכמה לענין הגאולה, דחיובא רמיא עלן להיות יושב ומצפה, דכתיב (חבקוק, ב, ג), "אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא ברנה, כן יהי רצון במהרה אמן". שפתי חכם: חן, חכמה ודעת.
לאחר שקראנו, כיצד מלמדים אותנו חכמים, להתיחס למצבים קשים של: חולי וקשיים לסוגיהם השונים, נוסיף שלפעמים גם זוכים ורואים את האור, בקצה המנהרה החשוכה. כפי שתקראו במעשה הבא:

ה' הוא המרפא
הפרופסור מס' 1
את מיטל הכרתי בבית החולים, ברגעים הכי מאושרים בחיי. היינו שתי אמהות נרגשות, האוחזות במתנה הגדולה של החיים, תינוק. אני אם טרייה בת חמש שעות, ומיטל חובקת את בנה העשירי.
מיטל אחזה בעוללה בחרדת קודש, נוטלת את כפות ידיו הזערוריות בעדינות ולוחשת לו את הברכה, משננת באוזניו פסוקים ומלחשת לו סודות כמוסים.
פינתה של מיטל היתה מוקפת בבלוני הליום זוהרים ודובוני פרווה, אפילו זר פרחים ענק הפיץ ניחוחות בחדר כולו.
"זו המשפחה שלי ששלחה לי", חייכה אליי בסלחנות, "הם לא מפסיקים להתרגש. תביני, הילדים שלי הם הנכדים היחידים של הורי, תארי לך".
בערב הגיעה המשפחה המורחבת לבקר. לא התפלאתי לגלות שכולם רחוקים מתורה ומצוות, למעשה כבר הבנתי.
למחרת בבוקר התעוררתי לקול ניגון רך. מיטל ותינוקה, על כורסת בית החולים, היו שקועים בתפילה, ואני הבטתי בהם נפעמת.

היה משהו מופלא, בלתי נתפס, באוירה. מיטל נראתה כמו מי שעומדת בפני אב אהוב ונערץ, לא כמו, זו היתה תחושה ממשית. היא היתה נרגשת, סמוקה משהו, בעיניה נצצו דמעות. את מילותיה מנתה בלחש כמו... כן, כמו שמונים מעות.
פתאום הבנתי, זו היתה תפילה בדיוק כמו שלמדנו בשיעורי יהדות, כמו זו שעליה שמענו מדרשים ומובאות בהרצאות אינספור, כזו שעליה היה עלינו להגיש עבודה ולקבל ציון.
הבטתי בה מבלי לנוע, וקנאה גדולה שטפה את לבי.
איך, למען ה', איך מגיעים לפסגות כאלו?

כשסיימה מיטל להתפלל, היו פניה רכות ומאירות, ואני לא התאפקתי.
"לפני כמה שנים חזרת בתשובה?"
"עשרים ושלוש".
"עשרים ושלוש? אה... וככה את מתפללת? ואני, כלומר, אני חשבתי שככה מתפללים חוזרים בתשובה בתחילת הדרך".
חשבתי שתיפגע אבל מיטל הצטחקה בנעימות. "האמת, שאת מתנת התפילה קיבלתי יחד עם פייגא בתיה, בתי הבכורה".
???

את בטח חושבת שלכל החוזרים בתשובה יש אורות וברקים והם עולים ומתעלים, אז כן, זה נכון, אבל לא לנצח. גם בהם נוגסים שיני הזמן וההרגל, גם להם ניסיונות משלהם, וגם להם, כמה מפליא, יש יצר רע זקן ומרושע.

זכיתי לחזור בתשובה לפני נישואי, יחידה במשפחתי. המשפחה דווקא כיבדה את החלטתי, אך הביטה בי כמו שמביטים בבת שבט אפריקני. היתי שיכורת שמחה, התהלכתי כמו מי שזכה בפיס, עוד מיליון ועוד מיליון, עוד מצווה ועוד... יוהו, כמה יפים החיים.

אל כל המצוות התחברתי, אבל כשפתחתי את סידור התפילה – חשתי מחסום. לא כמו חברותי, היתי אני יבשה כחרס. היתי מביטה בבנות שגועות בבכי, שמתפרקות בתלות, שמפצירות, שמדברות, היתי רואה את ההקלה הגדולה בפניהן לאחר שהתפללו, ומקנאה בהן כל כך, כל כך.
לאחר נישואינו, לא הבין בעלי לרוחי. איש השכל אמר: "את משתדלת לקיים מצוות בהידור, מתרחקת מצל צלו של נדנוד עבירה, אז מה מפריע לך?" אבל אני ידעתי שיש בי מעיינות של רגש, והם סתומים, סתומים.

ואז נולדה פייגא בתיה.
גם אז היתי כאן בבית החולים הזה. היתי בדיוק כמוך, אמא טרייה, שיכורת התרגשות, מצפה לאחוז בזרועותי יצור רך וחמים, ילדה של השם. אבל איש לא הגיש לי את התינוקת, שדווקא צרחה צרחות תינוקיות בריאות. התחלתי להביט סביבי, וגיליתי פנים מבועתות ובהלה מאופקת.
"הכל בסדר?" הכרתי בקושי את קולי, היתי מפוחדת עד מוות.
האחיות דיברו בקצרה ובמהירות, מבלי להביט בעיניי, "אין לנו סמכות לומר לך דבר, כבר יכנס הפרופסור. למה את מבוהלת, למה? תירגעי תירגעי".

לא הפסקתי לבכות. בכיותי התערבו בצרחות התינוקת, שלא רצו להראות לי אותה.
הידיים שלי היו ריקות כל כך, והתינוקת קרובה כל כך.
הפרופסור, שקיבל אותנו לאחר שעה ארוכה, היה ישיר, "כפי הנראה, התינוקת שלכם חולה במחלה נדירה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו".
"מה יש לה?" בעלי צעק ממש, הוא היה פקעת עצבים.
"יש לתינוקת פיגור עמוק, המוח שלה אהממ..." הוא התקשה להמשיך.
"אני רוצה לראות אותה, למה זה אסור לי" – בכיתי בחולשה. כבר לא היה בי כוח.
"כבר תיראו, רק קודם עליי לציין שה... מוח של התינוקת אינו במקום, תארו לעצמכם איזו השפעה יש לדבר הזה על הפנים..."
יותר לא רציתי לשמוע, שקעתי בעילפון עמוק. כשהתעוררתי, חשתי בכוחות חדשים הזורמים בי. ידי גיששו באוויר, אחות רחמניה ניסתה להשקות אותי בכוס תה, אבל אני חיפשתי משהו אחר, בטירוף כמעט.
"מה את רוצה?"
"אני צריכה סידור, אני לא יכולה לחכות אפילו רגע".
הסידור הובא לידי, חיבקתי אותו כמו שמחבקים תינוק אהוב בפעם הראשונה, ופרצתי בבכי של פורקן.
זו היתה התפילה הראשונה שלי אל אבי אהובי. לא אוכל לתאר לך מה דיברנו בינינו, זר לא יבין. זו היתה פגישה יקרה ומלאת הבנה ורוך, ואני ידעתי שהכול יהיה בסדר, פשוט ידעתי.
אחר כך, במתינות ובעקשנות, ביקשתי לראות את התינוקת. האחיות נלחמו אתי ממש, "אל תתקשרי אליה, את שומעת? את הדבר הזה לא לוקחים הביתה. נקודה".
הדבר. ככה הן דיברו.

היתי אחרי הפגישה עם הפרופסור הגדול ביותר של כל העולמות, רופא כל בשר, לכן לא נשברתי.
"ה' נתן לנו את הילדה הזאת, ואין לנו שום פקפוק. רק לנו יש זכות לגדל אותה, לא האחיות והפרופסורים הם המחליטים, הקב"ה כבר החליט, הילדה הזו היא שלנו, ויש לי כל זכות לראות אותה".
היתה התיעצות, ובסוף הוחלט שזו באמת זכותי. פסיכולוגית מיוחדת הגיעה לבדוק אם אני כשירה לפגישה, והיא אישרה את מצבי.
הלכנו, בעלי ואני, לראות את התינוקת הראשונה שלנו, ולאחר שני רגעי הלם הראשונים התחברנו לנשמה הטהורה שבה. אימצנו אותה אל חיקנו בחום, וידענו שהיא שלנו.
התינוקת, שלא הפסיקה כמעט לבכות, החלה להירגע. מני אותם רגעי פגישה היא חשה בלבה הקטן שהיא מקובלת ואהובה, ושווה לה לחיות.
ואז התחילה המלחמה הגדולה על חייה של הנסיכה, כן, ככה קראנו לה מיד, כי שם עדין לא נתנו לה.
הנסיכה.

הנסיכה בוכה, הנסיכה רוצה את אמא, הנסיכה עצובה, הנסיכה דואגת. כשהתפללתי, הזכרתי מבלי משים את השם הזה, נסיכה בת מיטל לרפואה שלמה.
"אבא שלי, שאתה סבא של הנסיכה, ובעצם אבא שלה, שמור על הנסיכה שלנו, בבקשה, בבקשה, שתחיה, שתהיה רגילה, שלא תפחדנה ממנה החברות, אנא, ברחמים, היא הרי הנסיכה שלנו!"
וככה בדיוק הרגשתי, אמא של נסיכה יקרה, נסיכה בעצמה, בת יחידה ואהובה.
בתחילה דחו אותנו בקש, אמרו שאין הרבה מה לעשות, שהפיגור עמוק ונדיר כל כך שבאמת מוטב להניח כך, אבל מהר מאוד הבינו שאנחנו לא מתכוונים לוותר. עירבנו את כל העסקנים שיכלו לעזור, וכולם נעמדו על הרגליים לעצור את האדישות.

ואז החליט פרופסור גדול אחד לעלות על הגל, ולעשות קרירה על הנסיכה שלנו. זה לא היה אכפת לי, העיקר שהנסיכה תהיה בריאה.
החליטו על ניתוח מתוקשר, כך שטובי הפרופסורים מכל העולם יהיו בקשר עם הפרופסור היהודי שלקח על עצמו את הקרדיט. מונחים לועזיים בלתי מובנים התעופפו מעל ראשנו, דיברו על אחוזים לא גבוהים של הצלחה, על פריצת דרך שאולי תהיה, ועל לא יודעת מה. השתדלתי לא להקשיב, המשפטים האלו הכניסו בי מורך.
בכל אופן, ראינו סיעתא דשמיא מרובה בעובדה שהניתוח של הילדה דמה לניתוח של בת מלך, מסעיר ונוגע מאוד.
ואז הגיע יום הניתוח.

נסענו לכותל, והמסנו כמעט את האבנים בדמעותינו החמות. אחר כך חזרנו לבית החולים. דבר ראשון נכנסנו לחדר התינוקות, ודיברנו אל הנסיכה שלנו.
ביקשנו ממנה שלא תפחד אף פעם. סיפרנו לה על התפילות שתלווינה אותה, והזכרנו לה שהיא לא לבד, ושלא תתבלבל אפילו לרגע אחד.
ואז הגיע סניטר גבוה אחד לקחת את העריסה.
תנועותיו היו עדינות, אך פניו אטומות להחריד. ואני לא יכולתי יותר!
ידעתי שאני חייבת לדבר עם כולם, חייבת.

ביקשתי שכל משתתפי הניתוח יתכנסו בחדר אחד. בעלי, שחשש לשלומי ממש, עמד על כך.
הפרופסור הגדול, האחים המשתתפים, המרדים, הממונה על ההסרטה, הסטודנטים ואפילו המנקה, לא פסחתי על אחד מהם.
בגלל יוקרתו של הניתוח הם נכנעו. הם נכנסו אל חדר אחד ושתקו.
ואז, בדמעות בעיני, דיברתי מנהמת לבי.

"פרופסור ז. אתה גדול, כולם יודעים שאתה הפרופסור הכי גדול בארץ, ואתה עומד עכשיו לנתח את מוחה של הנסיכה שלי. יש לי בקשה אחת. כאשר ידיך תאחזנה באזמל המנתחים, אנא תזכור דבר אחד: אין עוד מלבדו, אין עוד מלבדו. הנך שליחו של הקדוש ברוך הוא. אל תשכח את זה".
מיטל עצמה את עיניה, כשכל גופה מזדעזע. מסתמא חזרה אל שעות הניתוח של הנסיכה. אחר כך היא פקחה עינים, אור בהיר ריצד בהן.
"ואז" – מה קרה אז? היתי אחוזת מתח. מיטל דברה על סיכויים מעטים, מה קרה לנסיכה?
לאכזבתי, בדיוק באותם רגעים הגיעו ילדיה של מיטל לבקר. שיכורי אושר היו, וכולם רוצים לראות את הנסיך(...)
הגדולה הנהיגה את החבורה בחן, הגישה לאמה פשטידה אהובה שהכינה במיוחד בשבילה, וביקשה מהילדים שלא ירעישו הבטתי בה, נערה אצילית, כמו נסיכה ממש.
ופתאום הבריק בי הברק.
"מה שמך?" פניתי אליה.
פייגא בתיה.
לרגע התפלאתי. "פייגא בתיה? לא נסיכה?"
הנערה בהתה בי בתדהמה, אחר כך הביטה באמה ופניה התבהרו באחת.
"את סיפרת לה, אמא, הכל, נכון?"
רצית למחות, מיטל הפסיקה בדיוק באמצע המתח, אבל לא אמרתי מילה, רק הבטתי משתאה בנערה המושלמת שמולי. ילדה של תפילות, נסיכה.
(פ. שטרן מרוה לצמא פרשת שלח תשע"ד)

גם אם לפעמים מצבו של החולה קשה, גם אז לא יתיאש מן הרחמים. מחד גיסא, כי ישועת ה' כהרף עין, מאידך גיסא, גם אם נגזרה כבר גזרה בשמים, גם אז ינצל את זמן חיותו שנקצב לו, בצורה הטובה ביותר. כל זמן שיכול: ללמוד תורה, להתפלל, לברך וכו', יחטוף ככל יכולתו, ויוסיף לו צידה מבורכת לדרך הארוכה.
קראתי פעם על הרב פרידלנדר ע"ה, שחלה במחלה קשה. כאשר אחד מתלמידי החכמים, בא לבקר את הרב, הרב פרץ בבכי. התלמיד חכם שאל את הרב: "מדוע הרב בוכה"?

הרב עונה שיש לו צער רב, על שבמצבו הקשה, אין באפשרותו ללמוד תורה.
התלמיד חכם ניחם את הרב ואמר לו, שעצם הרצון של הרב, והכיסופים שלו ללמוד תורה, מתקבלים בשמים באהבה וברצון, "ואנוס רחמנא פטרי".
כך קראתי גם על הרב עובדיה יוסף ע"ה, שהיתה תקופה שחלה בעיניו והיה חשש גדול, שמא הרב לא יוכל לראות בעיניו, הרב פרץ בבכי ואמר שעדיף מותו מחייו, באם בגלל הפגיעה בעיניו, לא יתאפשר לו ללמוד תורה, הרב נסע לציון הקדוש של מרן "הבית יוסף" ע"ה, שפך את ליבו בתפילות נוראות לבורא ורופא עולם, וביקש בזכות מרן הרב יוסף קארו ע"ה, ישועות גדולות ורפואה שלמה, ואכן תפילתו התקבלה בשמים, וזכה להמשיך לראות בעיניו.
כיצד ניתן להתמודד ולא להתיאש, גם כאשר חולים במחלה קשה, אפשר ללמוד ולהתרשם מהמעשה הבא:

כשהלב נוטף מור
במשך כל ימי חייו היה ר' אברהם בוטח בבורא עולם בלב שלם, אולם משחלה, באו לידיו הזדמנויות רבות להוכיח את בטחונו האיתן.
מאז שאובחנה אצלו המחלה הקשה, רבים היו הרופאים שקצבו לו חיים, לר' אברהם. "נותרו לך עוד שלושה חודשים לחיות", אמר לו רופא אחד, "שבועיים, לכל היותר", פסק רופא אחר. תגובתו של ר' אברהם היתה חדה וחריפה, לעתים לוותה בטריקת דלת: "לרופא ניתנה רשות לרפא, לא לקצוב חיים", היה אומר בביטחון, "אתה, דוקטור, צריך לעשות את שלך, וריבונו של עולם יעשה את שלו". בדברים אלו היה עוזב את חדרו של הרופא, מציין לעצמו מתי עליו להראות פניו בפני הרופא, שקצב לו חיים. הוא היה חוזר הביתה, מנסה לחזור לשגרה, ולא מפסיק להתפלל לזכות בחיים ארוכים. גם בתקופות הקשות והמיוסרות ביותר, היה מבקש מילדיו להמשיך להתפלל שיחיה, על אף שאין אלו חיים נעימים דווקא. משחלף פרק הזמן שהקציב לו הרופא, היה ר' אברהם מטריח עצמו לקליניקה ומתייצב בפני הרופא. "שלום, דוקטור. אני עדיין כאן, חיי ונושם. אפילו חזרתי לשגרה, עד כמה שאני יכול".
חשוב היה לו לעשות זאת, כדי להוכיח לרופאים שיש מי שמנהל את העולם, והוא לא מתחשב בתחזיות קודרות ומרפות ידים של רופאים, בטוחים בעצמם ככל שיהיו.
הווילון הירקרק מוסט ביד בוטחת. ביקור רופאים.
"אדון מור – מסינגר? הם קוראים מתוך הדף שבידיהם.
"כן", אומרת אשתו, והוא רק מהנהן.

הם מתייצבים למרגלות מיטתו, שני רופאים בכירים, לצד הפרופסורית, מנהלת המחלקה, השלושה מציצים בגיליונות המוצמדים לדופן המיטה ונאנחים. ר' אברהם לא אוהב את האנחה הזו, ולא מפני שהוא פוחד ממנה או מן המוות. הניסיון שלו, בן שנתיים וחצי וקצת, עשיר מאוד באבחון אנחות כאלו. אחריהן, בדרך כלל, מגיעה קצבת החיים שלו, לפי דעתו של הרופא שבודק אותו, ור' אברהם לא מסכים שרופאים יקצבו לו חיים. הוא שותק בינתיים, מחכה לאמירה שלהם, אבל גם הם שותקים. "מאושפז בגלל פרפור פרוזדורים", כתוב בגיליון הרפואי שלו, והאבחנה הזו לא מעניינת כל כך את הרופאים, בגלל האבחנה הקשה יותר שלפניה.

הוא חולה מאוד, ר' אברהם, חולה סופני ממש. כבר שנתיים וחצי וקצת מקננת המחלה בריאותיו, וסוחטת מהן את החיים לאט ובעקביות. המחלה לא מסתפקת בריאות, היא שולחת גרורות למוח ומשתלטת על הגוף המיוסר.

הרופאים מחליפים ביניהם מבטים. אין להם הרבה מה לומר.
"אנחנו מבקשים שקרדיולוג יראה אותו", מבקשת אשתו של ר' אברהם, כל עוד הוא חי, היא מנסה להקל את ייסוריו. שוב מחליפים הרופאים מבטים ולא אומרים דבר. מנהלת המחלקה מהנהנת הנהון בלתי מחייב, ורומזת לאישה המסורה לצאת אתה החוצה. "צר לי, גברת מור – מסינגר", מבטה של הפרופסור מופנה אל הילדים, שהצטרפו לשיחה. "אין טעם להביא קרדיולוג. שלושה ימים, מקסימום ארבעה, נותרו לאבא שלכם בעולם הזה. נצלו את הזמן הזה אתו והיפרדו ממנו כיאות". היא לא מחכה לתשובה, וממשיכה הלאה, אל המיטה הבאה.
קשה לומר שהם מופתעים מדבריה, כבר הספיקו להתרשם שהיא לא נוטה לחשוב שיש עניין להאריך את חייהם של הסובלים. היא הבהירה להם הבהר היטב, שלפי השקפת עולמה, כל עוד אפשר לרפא עושים כל מה שאפשר, וכשכבר לא נראה שיש מה לעשות, פשוט לא עושים. ("מרוה לצמא", ע. דויטש, סוכות תשע"ה)

להלן מובא קטע על תגובותיהם של אנשים, כאשר שומעים על אדם שחלה:
רחל מעדיפה לא ללכת לבית החלמה, על אף שאמה מנסה להפציר בה. הילדות צריכות אותה... הבית צריך אותה... הכי היא צריכה להיות כאן עם עצמה, ודי לה במבטים. אלמלא היתה כאובה וחלשה כל כך, אולי היתה כותבת ספר על תגובות של אנשים. יש כאלו שמסובבים את הראש ומתחמקים באלגנטיות, אחרים מתעקשים להחמיא דווקא על העגלה. יש כאלו שעוצרים את נשימתם, אחרים שואלים וחוקרים, יש שמרגיעים, גם מציעי סגולות לא חסרים... אין בה כוח לשמוע את כל אלו, די לה בקולות הרועמים העולים מתוכה... הם עדיין כואבים, עדיין בוכים, עדיין לא מאמינים.
מסתבר שאין לה זמן רב מדי להיות עם עצמה. את התינוק הקטן שלה ינתחו רק בגיל תשעה חודשים, אבל בינתיים ידיה מלאות עבודה. היא נוסעת אתו פעם בשבוע לבית החולים, לרופא, לקלינאית תקשורת, לבדיקות גדילה...
בין לבין היא מטפלת, מערסלת ומחתלת, וגם... מתרגלת. השפה השסועה כבר לא מרתיעה אותה כמו בהתחלה, וכשהפעוט החינני מתחיל לפזר חיוכים קסומים, לבה של רחל נמס. ("מרוה לצמא", ש. שוורצמן, סוכות תשע"ה)

---