ובחרת בחיים - פרק ה': הסיפור על מחלותי

אחת הקבלות שקיבלתי על עצמי, מאז שזיכני בורא עולם לשוב בתשובה, היתה לצום למען ולהצלחה של כל עם ישראל בארץ ובעולם, ולכפרת עוונותי ועוונות כל עם ישראל. היתי בערך כבן ארבעים וחמש, ולאחר כשבע שנים של חזרה בתשובה.

שאפשר להנות בצום, יותר מאדם שאוכל
קראתי בספרי המוסר שבעל תשובה צריך להתחרט על העבר, ולקבל על עצמו לתקן בכל דרך אפשרית, כגון תעניות וסיגופים ועוד, כדי שיזכהו בורא עולם שיתקיים בו: "לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה". זכור לי כאשר הייתי באומן עִם בני, שמענו שיעור מהרב ברלנד שליט"א. בין הדברים אמר הרב: "יש אדם שיכוֹל להנות בצוֹם שלו, יותר מאדם שאוכל את המאכלים הטעימים ביותר". לא הצלחתי להבין ולרדת לעומק של הדברים שהרב אמר. ביקשתי מבורא עולם, כפי שביקשתי פעמים רבות בעבר: "אנא רבון העולמים, זכני להבין מה אמר עכשיו הרב ברלנד שליט"א, בקשר לכך שאפשר להנות בצום".
וכפי שזיכני בורא עולם, פעמים רבות שזכיתי לסייעתא דשמיא גדולה, לרוב השאלות שלי. קיבלתי תשובות מתוך: ה"חוק לישראל", ספרי המוסר, ודרשות של רבנים. גם לשאלה זו בקשר לצומות ותעניות, זכיתי לקבל תשובה, בעיקר מתוך ספרי המוסר, כגון: "שערי תשובה", "פלא יועץ", ועוד.

הזכות לצוּם
כאשר הגיעו שוב ימי השובבי"ם, קראתי ושמעתי מאברכים יראי שמים, שבנוסף לתענית דיבור בימי ב, ו – ה' בשבת, חסידים ואנשי מעשה, נוהגים גם לצוּם בימים אלו. ו"יש ענין" גדול לצוּם כדי לכפר עוונות בימי השובבי"ם. כפי שנהגתי במקרים דומים, וגם כאשר התחלתי בתענית דיבור, שאלתי את הרב שריה דבליצקי שליט"א, מבני ברק, אם אני יכול להתחיל לצוּם בכל יום ב' בשבת. הרב ענה לי תשובה חיובית, וקיבלתי על עצמי, להתחיל לצוּם בכל יום ב' בשבת.

התחלת הצוֹם היתה כשלושת רבעי שעה לפני עלוֹת השחר, עד וכולל תפילת ערבית. לאחר ערבית, חזרתי הביתה וסעדתי ארוחה רגילה עִם שתי פרוסות לחם, ואם רציתי הוספתי קצת פירות לסעודה.
התקשרתי שוב לרב שריה דבליצקי, ושאלתי אותו אם אני יכול לקבל על עצמי, לצוּם במשך כל השבוע. הרב ענה לי בחיוב וברך אותי להצלחה. מהיום שהרב אישר לי, התחלתי לצוּם במשך כל השבוע. הרגשתי שקיבלתי כוחות מעל הטבע, לא הייתי רעב, וגם לא הייתי צמא במשך כל היום.

כיונתי בצוֹם שיעלה להצלחת עַם ישראל בארץ ובעולם, ולחזרתם בתשובה, לרפואה שלמה, לכפרת עוונות, ולכל מי שזקוק לישועות, ולהמשך הצלחתנו, בכלל כוּלם. את הדברים שאני כותב כאן, ובכל הספר כולו, הנני כותב לאחר שהתיעצתי כדרכי, בכל סְפַרָי, עִם הרב שריה דבליצקי שליט"א. שאישר לי להוציא ספר זה לזיכוי הרבים, ולפרט בו את כל הקבלות שקיבלתי על עצמי, כפי שהנני מפרט אותן בספר, כדי לחזק במיוחד בעלי תשובה חדשים, אברכים יראי שמים, וגם רחוקים. כמו כן כדי להסביר שוב ושוב, שכל אדם יש לו יכולות להתעלות, בכל מה שקשור לתורה, מעל הטבע. וכל מי שמנסה ומשתדל זוכה לסייעתא דשמיא עצומה.

מהיום שהתחלתי לצוּם במשך כל השבוע, זיכני הבורא הכל יכול, לצום רצוף במשך כל ימות החול, (פרט לשבתות, ימים טובים וראשי חודשים) במשך שנה וחודשיים רצוף.
למעשה התכוננתי לצוּם במשך כל החיים שלי, אך כנראה שלא כך רצה בורא עולם.
שמעתי שהרב כדורי ע"ה היה צם ארבעים יום רצוף, לרפואה או לישועה של מי שבא אליו וביקש את סיועו. באחד הימים כשלמדתי בכולל, הפעילו את המזגן על דרגת קור גבוהה, הגוף שלי לא בנוי למזגנים ולקור. התקררתי מאוד והרגשתי צמרמורות בכל גופי. החזקתי מעמד עד להפסקת הצהרים. בהפסקה נסעתי מיד הביתה, אמרתי לרעיתי שהתקררתי ואני צריך לשכב לנוח.

על אף שהייתי מקורר והיו לי צמרמורות, לא רציתי "לשבור" את הצוֹם. לא הרגשתי רַעָב ולא צַמָא וחשבתי שיש ביכולתי להמשיך את הצוֹם, אף על פי שלא הרגשתי טוב. לאחר כשעה במיטה, כאשר הרגשתי שאיני מסוגל לישון קמתי כדי לומר לרעיתי שאיני מרגיש טוב.
רעיתי ובתי יעל שיחיו ישבו בסלון, כאשר התקרבתי אליהן, הרגשתי פיק ברכים, ונפלתי ארצה ללא כוחות.

רעיתי ובתי נבהלו מאוד, ובאו לראות מה קרה לי, ראיתי ושמעתי אותן מדברות אלי, כמתוך ערפל. בכוחות אחרונים ששאבתי מגופי, ביקשתי מרעיתי שתזמין מיד טיפול נמרץ. הרגשתי כאילו הנשמה מפרכסת לצאת מתוך גופי. קיבלתי עלי את הדין, ומאחר שלא היה לי יישוב הדעת לומר קריאת שמע. קראתי לבתי יעל וביקשתי ממנה, שתקרא לי קריאת שמע, ואני אומר אחריה את המילים. בִתִי קראה את הפסוקים, ואני חזרתי עליהם, פסוק אחרי פסוק. הרכב של הטיפול נמרץ הגיע והם אספו אותי למיון של בית החולים. לאחר בדיקות נאמר לי שבנוסף להתקררות וצמרמורות שיש לי, הגוף שלי התייבש. קיבלתי טיפול רפואי, כולל אינפוזיה, וכאשר התאוששתי שוחררתי לביתי.
ידעתי שקיבלתי את החיים במתנה, מאיתו יתברך.

הייתי בין החיים ובין המות, ורופא עולם הציל את חיי. לצערי, כשחזרתי לאט לאט לאיתני, לא היה ביכולתי ובכוחי להמשיך ולצוּם.
צריך זכות גדולה מאוד מהשמים, לזכות לקיים כל מצוה, וכל הנהגה טובה. לפעמים כאשר הזכות הזאת נלקחת מהאדם, אין באפשרותו להמשיך ולקימהּ. והריני נושא תפילה למי שאמר והיה העולם: "אנא רבון כל העולמים, אתה הוא היודע בשמים, עד כמה רציתי לזכות לצוּם כל חיי, להצלחת עם ישראל ולכפרת עוונות להם ולנו. זכני שאף על פי שהזכות הזו נלקחה ממני, שיעלה לי הרצון לצוּם כל חיי, כאילו באמת צמתי כל חיי".

קיבלתי על עצמי להמשיך ולהתחזק בכל מה שקשור: לתורה, תפילה ותשובה לשמן, מצוות ומעשים טובים, כחלק חשוב מהתודה לרופא עולם שהציל את חיי. סדר היום שלי המשיך להיות כפי שזיכני שומע תפילות, להתעורר כשעה וחצי לפני תפילת הנץ, לברך ברכות השחר והתורה, לומר תיקון חצות, ולזכות להגיע לבית הכנסת, בין העשרה מתפללים הראשונים.
לאחר התפילה שכללה את: "פתיחת אליהו הנביא זכור לטוב", "ותתפלל חנה", קורבנות וכו', בלי לדלג על אף מילה, תפילת עמידה ארוכה, והמשך כל התפילה, עד "עלינו לשבח", חזרתי הביתה, סעדתי ארוחת בוקר וברכתי בנחת את ברכת המזון.

לאחר מכן זיכני בורא עולם, להיות בין הראשונים שהגיעו לכולל יום, בישיבת המיישר בבת-ים. בסיום הכולל חזרתי הביתה "וחטפתי" קצת מוסר, עד לתפילת ערבית. לאחר תפילת ערבית חזרתי הביתה, והמשכתי בלימוד המוסר והכנתי את הדף בגמרא, אותו היינו אמורים ללמוד ביום המחרת.
בכל פעם שהיתה דרשה של רב גדול, בבתי הכנסת באזור בו גרתי, היתי מצפה לרגע, שיגיע זמן הדרשה, והיתי הולך לדרשה בשמחה רבה.

תחילת לימוד התורה בחצות
באחד מלילות שישי, פנה אחד האברכים מבית הכנסת לידידי ניסים ואלי, ואמר לנו שיש ענין לעשות "משמר", וללמוד כל ליל השישי בבית הכנסת, מחצות לילה עד וכולל תפילת הנץ, הוא הציע לנו ללמוד איתו ביחד, בליל שישי זה, ידידי ניסים ואני קפצנו על המציאה "שיש ענין" לעשות "משמר", אחרי תפילת ערבית הלכנו הביתה, הסברתי לרעיתי שהלילה אנחנו נלמד כל הלילה בבית הכנסת, לקחנו איתנו שתיה ועוגיות, והגענו לבית הכנסת כרבע שעה, לפני חצות לילה.
אף על פי שלא הכנו את עצמנו מבחינת השינה, בורא עולם נתן לנו כוחות מעל הטבע, ללמוד כל הלילה בשמחה רבה, ובחשק רב.
למדנו עד סמוך לעלות השחר, ואז התחלנו את תפילת שחרית בהנץ. התפללנו את התפילה בשמחה ובערנות, כפי שנהגנו להתפלל בכל יום, בלי שהלימוד בחצות, יפריע לנו כלל.לאחר סיום התפילה, הלכנו הביתה בשמחה רבה, ובהודיה גדולה לשם יתברך וישתבח שמו, על שזיכנו ללמוד בחצות בליל שישי.

אותו ליל שישי פתח לנו פתח גדול, ואחריו המשכנו ללמוד ולעשות "משמר", במשך מספר שבועות.
בהמשך לימודי: ב"חוק לישראל", ב"זוהר" הקדוש, בספר "ראשית חכמה", ובספר "יסוד ושורש העבודה", ראיתי גדולות ונצורות, הכתובים על מעלת לימוד התורה בחצות לילה. כמו כן ראיתי בגמרא ובעוד ספרים, פירושים על הפסוק בתהלים שכתב נעים זמירות ישראל "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך".
הדברים הנ"ל שקראתי, עוררו אותי וחיזקו אותי, לשאוף ללמוד תורה בחצות לילה.

באותה תקופה למדתי ב"בית יעקב" בבת-ים, אצל הרב עטיה שליט"א, בכולל ערב שהיה מסתיים בערך בשעה עשר וחצי בלילה.
פניתי לרב עטיה שליט"א, וביקשתי את רשותו, להתחיל ללמוד מחצות לילה, בסיום לימוד כולל הערב, וכהמשכו.
הרב עטיה שליט"א אישר לי, ללמוד בחצות לילה, הגעתי ל"בית יעקב" לפני סיום כולל הערב, וקיבלתי מהם את המפתחות.
למדתי ב"בית יעקב" מחצות לילה, עד עלות השחר, והתפללתי במקום, יחד עם כל המתפללים בהנץ, במשך תקופה ארוכה.

כאשר עברנו דירה מבת-ים, לבני ברק, המשכתי ללמוד בחצות לילה בביתי, עד שאמרו לי שיש בבני ברק כולל חצות.
הצטרפתי לכולל חצות בבני ברק, ובהמשך זיכני בורא עולם, לפתוח כולל חצות בעצמי, ולהוציא את הספר "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך", שכולל כשמונה מאות עמודים, על מעלת לימוד תורה בחצות.

זיכני בורא עולם להמשיך וללמוד בחצות לילה, ובהמשך הלימוד להתפלל בהנץ החמה, במשך שנים רבות. שמחתי שמחה גדולה על כל "מתנות החינם", בהם זיכני מי שאמר והיה העולם: לחזור בתשובה, ללמוד תורה ולקיים מצוות, ללמוד בחצות לילה, להתפלל בהנץ החמה ועוד.

התחלת נדודי השינה
לאחר מספר שנים של לימוד תורה בחצות לילה, התפללתי תפילת ערבית כרגיל, ובאתי הביתה, קראתי קריאת שמע על המיטה, והלכתי לישון. לא הצלחתי להרדם, ואף על פי שהיו לי בערך כשלוש שעות שינה לפני, התהפכתי מצד לצד, בלי להצליח להרדם.
אמרתי מתוך הרהור את כל פסוקי התורה, אותם נהגתי לומר, כאשר עליתי על מיטתי לישון. חזרתי ושיננתי שוב ושוב את הפסוקים הנ"ל, כאשר מדי פעם הנני מבקש מבורא העולמות כולם: "אנא ריבונו של עולם, הפל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי", ללא הועיל. השינה היתה ממני והלאה. מחד גיסא הרגשתי עייפות גדולה, מאידך גיסא עדיין לא הצלחתי להרדם.
מאוד רציתי לזכות להתעורר וללמוד בחצות לילה, כפי שזיכני הבורא יתברך שמו, במשך שנים רבות. שוב ושוב התחננתי וביקשתי מבורא עולם, שיסייע בעדי להרדם, ויזכני גם בלילה הזה ללמוד בחצות לילה. אבל כנראה שלא היתה לי זכות.

נהגתי תמיד להתעורר כשעה לפני חצות לילה, ולהכין את עצמי בנחת, לקראת הלימוד בחצות. הכנתי לידי שני שעונים מעוררים, כדי לזכות ולקום בזמן. בדרך כלל, זיכני ישתבח שמו ויתעלה שמו, להתעורר לפני השעון המעורר.

בלילה הזה הגעתי לאפיסת כוחות, בהתמודדות שלי עם הרצון לישון, ובעובדה שלא הצלחתי לישון כלל. קמתי וכיוונתי את השעונים המעוררים, שיעירו אותי כחמש דקות לפני חצות לילה, בתקוה שאצליח לפחות לישון כשעה, ולהתעורר ממש סמוך לנקודת חצות לילה. גם בשעה הזו לא הצלחתי להרדם כלל, ובלילה הזה בפעם הראשונה מזה מספר שנים, לא היו לי כוחות, לקום וללמוד בחצות לילה, בצער גדול ומתוך חוסר ברירה, נשארתי במיטה כאשר אני מקווה שאצליח עתה להרדם.
בנוסף לנדודי שינה שבאו עלי, ובנוסף לצער הגדול על שלא זכיתי לקום וללמוד בחצות, ניסיתי שוב להרדם, כדי לזכות לחטוף שינה, לשעה או יותר, כדי להתעורר וללמוד את מה שיזכני הבורא "לחטוף" בלילה סוער ומבולבל זה. רציתי בכל אופן ללמוד את הזמן אותו יזכני, ברוך חי לעד וקיים לנצח ללמוד, וגם להתפלל בהנץ החמה, כפי שזיכני יוצר התפילות, במשך שנים רבות.

לפעמים אף על פי שיש רצון, את הזכויות מקבלים מהשמים. וכפי שיש רצוי ויש מצוי, ולפעמים מסתפקים במצוי, כאשר אי אפשר להשיג את הרצוי, כך היה איתי בלילה הזה.
המלחמה שלי עם השינה, נמשכה מתוך יסורים גם נפשיים וגם גופניים.
לא הצלחתי להרדם גם משעת חצות ועד השעה ארבע בבוקר, שעה שבדרך כלל, בה נהגתי לומר תיקון חצות, ולאחריו להתחיל את התפילה.
בערך בשעה ארבע לפנות בוקר, לאחר מאבק מתיש ונמשך, של בערך שבע שעות בלי שינה, נרדמתי בשעה טובה, מאיתו יתברך.
אותו יום לא זכיתי לצערי, להתפלל בהנץ החמה, כאשר התעוררתי הרגשתי עדיין את עצמי מותש, קמתי כדי לזכות להתפלל במנין, ולא מפני שהיו לי כוחות.
כל אותו היום חשתי צער רב וסערת רוחות, כאשר אני מנסה ללמוד ולהבין, מה עבר עלי בליל אתמול, ולמה הפסדתי לימוד תורה בחצות לילה, ותפילת שחרית בהנץ החמה.

הבנתי שעברתי תיקון לא פשוט, לכפרת עוונותי והחלטתי לקבל את המצב כפי שהוא ולהתחיל מחדש. כפי שנהגתי תמיד, החלטתי להתמודד, ולא להתמוטט.
בלילה הבא התופעה של נדודי השינה, חזרה על עצמה, בדיוק כפי שהיה בלילה הקודם.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עשיתי וידוי והתפללתי מעומקא דליבא לבורא עולם "שישיב ימי כקדם", ויזכני להמשיך ללמוד בחצות לילה, ולהתפלל בהנץ החמה.
במשך היום, חיפשתי בספרי מוסר וחסידות נושאים הקשורים ל: חלישות, קטנות המוחין, ודברים דומים, כדי להבין מה עובר עלי. בלילה השלישי שוב חזרה על עצמה בכל תוקף, הבעיה של נדודי השינה.
כאשר התעוררתי ביום השלישי הרגשתי: חולשה ותשישות נפשית וגופנית.
מאז שזיכני בורא עולם לשוב בתשובה, ועוד לפני כן, לא היתי צריך ללכת לרופאים בדרך כלל. אפילו כדורים מכל הסוגים לא נהגתי לקחת.

רעיתי שאותה שיתפתי בכל מה שעבר עלי בלילות האחרונים, יעצה לי ללכת לרופא המשפחה. מאחר וחששתי שאולי המצב החדש של נדודי השינה, ימשך גם בלילה זה, או בלילות הבאים, הלכתי לרופא המשפחה, בלי חשק רב.

רופא המשפחה שאליו לא היתי מגיע לעיתים קרובות, שמע את דברי ותגובתו היתה: "זה נורא כאשר אי אפשר להרדם, נכון"? הסכמתי לדבריו מחוסר ברירה.
רופא המשפחה המליץ לי לקחת כדורי שינה, שיעזרו לי להרדם. כמו כן המליץ לי ללכת לרופא אף אוזן וגרון, כדי לקבל ממנו הפניה לבדיקה במעבדת השינה.
לא הבנתי בדיוק את הקשר בין רופא אף אוזן וגרון, לבעיה של השינה, אבל מאחר ורציתי למצוא פתרון, ובהקדם למצב אליו נקלעתי, שמעתי בקולו של רופא המשפחה. בנוסף קיבלתי ממנו בדיקות דם כלליות.

עברתי את בדיקות הדם, כאשר אני מתפלל לבשורות טובות. התחלתי לקחת את כדורי השינה, נגד כל מה שחשבתי עד היום, להימנע ככל האפשר, מלקיחת כדורים מכל סוג שהוא.
הלכתי לרופא אף אוזן וגרון, שלאחר ששמע את דברי, נתן לי הפניה לבדיקות במעבדת השינה.
כעבור יומים חזרתי לרופא המשפחה, הוא בדק את תוצאות בדיקות הדם, ובישר לי לצערי: "יש לך שני סוגי מונו". הוא יעץ לי לנוח בתקופה הקרובה, לא להתאמץ, ולהמשיך להשתמש בכדורי שינה, עד שאקבל תשובה ממעבדת השינה.

אף על פי שאינני בקיא במונחים רפואיים, המילה "מונו" היתה מוכרת לי מאנשים וכולל רבנים, ששמעתי שסבלו מתופעה זו.
שמעתי על רבנים שהמליצו לסובלים מ"מונו", לא להתאמץ בלימוד תורה, לצאת לחופשה, כדי למלא את "המצברים" עד שהגוף יחזור למצבו הרגיל, פניתי לאחד מהידידים שלי בשכונה, ששמעתי שגם הוא סבל בעבר מ"מונו", ובזמנו היכולת שלו ללימוד תורה ותפילות ירדה, לעומת מצבו הרגיל. הוא סיפר לי כמה יסורים הוא עבר, כאשר סבל מ"מונו", ובייעוץ עם רבנים, הם אמרו לו לצאת לחופשה, לפרק זמן שיאפשר לו לחזור לעצמו, ולתיפקודו הרגיל. הוא יעץ לי: "תשמע בקולי, מהנסיון שלי, שעברתי יסורים רבים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, תצא לחופשה, תסע לחוץ לארץ, או לצפת, או לכל מקום בו אתה יכול לנוח, לפחות למשך שבועיים עד חודש, ואל תתאמץ בלימוד תורה ובתפילות".
אף על פי ששמעתי על רבנים גדולים, בתפקידים חשובים בישיבות, שהיה להם "מונו", והם לקחו חופשה ויצאו לנוח, ואף על פי שהידיד יעץ לי לצאת לחופשה, או לנסוע לחו"ל, לא עלה בדעתי כלל לקבל עצות אלו.

בשבילי היה פשוט שללמוד תורה בחצות לילה, ולזכות להתפלל בהנץ החמה, זה גופא שווה פי מליון, מאשר לנסוע לחו"ל.
לכן המשכתי להתפלל ליוצר האדם, ולהתחנן שיפליא לעשות עִמִי, וכפי שהמצב הזה אליו נקלעתי, נגד רצוני בא לי, "כך בבקשה אתה רופא כל בשר, סלק אותו ממני, והשב ימי כקדם. כל זֹאת כדי שיהיו לי כוחות הנפש והגוף לחזור ולהמשיך להשתעבד לך תתברך".
המצב הקשה והבלתי נסבל של נדודי השינה, נמשך כשלושה שבועות, לא עזרו הכדורי שינה, ולא עזר כאשר ניסיתי לוותר על מנוחת צהרים, כדי שאהיה עייף בלילה וארדם. כל תחבולה שניסיתי, וכל נסיון חדש, ועצות שקיבלתי מאנשים שעברו מצבים דומים, לא סייעו בעדי, להחלץ מהמצב הבלתי מובן אליו נקלעתי.

המשכתי לחפש רפואה ומזור, בספרי המוסר והחסידות, כדי להבין מה עלי לעשות, ואיך אפשר להחלץ מנדודי השינה הקשים והיסורים המתלוים אליהם.
בשלב הביניים הצדקתי עלי את הדין, וקיבלתי שזה תיקון מיוחד שעלי לעבור. המשכתי להתמודד וקיבלתי על עצמי, לקחת את מה שאני כן יכול לקחת, וללמוד במשך היום ככל שיש באפשרותי. כאשר הגיע הלילה, לקחתי איתי את "כלי הנשק" הטובים ביותר, שהיו ברשותי. לקחתי איתי למיטה דיסקים של דרשנים, ובנוסף ספרים על חייהם של צדיקים, כמו: הבעל שם טוב הקדוש, מחבר הספר "אבני נזר", הרמ"א הקדוש ועוד.

קראתי על המיטה בספרים אלו, כאשר אני מכוון שזכות הצדיקים האלה, תסייע לי מהשמים. בין לבין קריאת הספרים, שמעתי דיסקים של דברי תורה. ברוב הלילות בתקופה הזֹאת של נדודי השינה, היתי נרדם בערך בשעה ארבע לפנות בוקר. ידעתי שעוונותי הם שגרמו למצב אליו הגעתי, והמשכתי להתפלל ולבקש סייעתא דשמיא מאיתו יתברך. כאשר ראיתי שנדודי השינה נמשכים, המשכתי לחפש בספרי המוסר והחסידות, לנסות למצוא הסבר: מה עלי לעשות, וכיצד אפשר להחלץ ממצב זה. לא ויתרתי והחלטתי להתמודד, ולהילחם בכל מחיר כדי לשוב ולזכות למצווה: החשובה, טמירה, נשגבה, אהובה וחביבה של לימוד תורה בחצות לילה, ובהמשכה לשוב ולזכות להתפלל בהנץ החמה.
קיבלתי את היסורים שבאו עלי, כפי שהם, מבלי להרהר ולשאול למה זה קרא לי.
אבל כן רציתי לזכות בכל יכולתי, לעשות השתדלות גדולה להחלץ מהמצב הקשה אליו נקלעתי, אך ורק כדי לשוב ולהשתעבד לו יתברך, כפי שזיכני רם ונישא, במשך שנים רבות, כמתנת חינם עצומה ומבורכת.

נזכרתי שקראתי בזמנו על הרב אהרון ראטה ע"ה, שהיה צדיק וקדוש, ומזכה הרבים, שסבל יסורים גדולים. פתחתי שוב את הספר "שומר אמונים" וראיתי את שהרב כתב בהקדמתו לספר: "ואני סובל יסורי גופי זה הרבה שנים, יסורים גדולים ורבים בלי שיעור וחקר, שעברו עלי עד עכשיו". "ואבקש מבוראי ויוצרי, אשר גלוי לפניו כי כתבתי חיבורי במסירות נפש, ולא השגחתי על חולשת כוחי ובריאותי. ואבקש ואתחנן אליו שיהיה לי לסעד ולעזר, שיתקדש שם שמים על ידי...". ראיתי שהרב ביקש והתחנן מרופא כל בשר שיסייע בעדו, למרות כל היסורים שיש לו, והדברים חיזקו אותי מאוד.
בנוסף לנ"ל ראיתי בהקדמה מהמוציא לאור של הספר שכתב: "ואומנם גם בתוך ההסתר הגדול, מי שיש לו עינים פקוחות, יראה גודל ההשגחה המוטמן שם, כי יתרון האור מתוך החושך, .... ומי שמחזק את עצמו באמונת ה', גם בתוך החושך, היותר גדול, מגלה לו ה' לפעמים, גם בתוך החשכות היותר גדול, מתיקת אורו המתגלה לדורשי ה' ועוזו".

"אומנם גם אם אין זוכה להרגיש כלום מגודל ההסתר והנסיון, אל יפול בעצמו כלום, ויעבוד את ה' כך, גם בלי שום הרגש ובמסירת נפש. כי זה עיקר חשיבות העבודה, שאין נופל בעצמו משום דבר".
ועוד ראיתי שהרב אהרון ראטה ע"ה, כתב בספרו החשוב "טהרת הקודש": "וכמו שפירש בספר הקדוש "נועם אלימלך" על דברי רש"י ז"ל (ויקרא כ"א) להזהיר גדולים על הקטנים, שצריך להכין את עצמו בשעת גדלות, על ימי הקטנות. וזה להזהיר גדולים על הקטנים, שצריך לבקש רחמים בימי הטוב, בעידן גדלות, שהקב"ה לא ישליכנו מעל פניו, בעידן קטנות, ויוכל לחזור ולעלות בסולם בית אל".
ועוד כתב שם: "וכן בעידן תפילה, כשמרגיש חס ושלום גודל טמטום הלב, אל יפול בעיני עצמו, וידע ויבין וישכיל, שעיקר עבודה חשוב בשמים, דייקא בזמן קטנות, ולשכר הקטנות והטמטום וערבוב ובלבול המוח, ולבוא לידי בחינת הגדלות, או סתם תפילה בכוונה, ובזה נעשה שעשועין דלעילא, ונעשה גילוי הסתרה. כי עיקר חשיבות האור, כשהאור יוצא מתוך החושך. ובמקום חושך, כי שרגא בטיהרא מאי אהני?". (חולין ס,:).

שוב התחזקתי ממה שקראתי, והמשכתי להתפלל ולייחל, שאקבל הזדמנות חוזרת מבורא עולם, לעלות מעלה מעלה, במסילה העולה בית אל. כמו כן התחננתי אליו יתברך: "אנא החזר לי את זכות לימוד התורה בחצות לילה". בזמן כתיבת חומר זה, זכיתי לראות בחודש מר חשון התשע"ה, מעשה הקשור לבחורה שחלתה במונו. הנני מביא חלק מהמעשה, כדי לקרוא כיצד משפיע ה"מונו", על החולה ובני משפחתו: הסודות שמאחורי ה"סמרטוט"

ברגע שקיבלנו את תוצאות הבדיקות, נשמנו כולנו לרווחה. לנשימת הרווחה הזו קדמו דמעות רבות ופחד נוראי, ימים של כאב ולילות ללא שינה. אנחנו היינו אלו שלא ישנו, ברכה דווקא ישנה מצוין, וזו הייתה הבעיה – כל היום היא ישנה. ברכה, בכורתי בת השבע עשרה, היא נערה מוצלחת ומיוחדת בכל קנה מידה, פעלתנית ואוהבת לעסוק במגוון פעילויות, כמו נערות רבות בגילה. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה לה פתאום. ברכה נהיתה נערה אחרת.

וזה התחיל בבוקר אחד, היא קמה מהמיטה ו... נפלה על הרצפה. ברכה קמה במהירות, אמרה שהיא לא יודעת מה קרה לה, אבל היא עייפה מאוד, וחזרה לישון.
במשך שלושה ימים התלוננה ברכה על כאבים קלים בגרון ועל עייפות, אבל לא דאגתי במיוחד. נערה בת שבע עשרה מסוגלת להסתדר גם אם נתקפה באנגינה. הלכתי לעבודה, כשחזרתי ברכה עדיין ישנה, הצלחתי בקושי להעיר אותה היא אמרה לי שכואב לה הגרון, אמרתי לה שכנראה מדובר באנגינה. ביום השלישי אחרי הצהריים הזמנו מונית ונסענו לקופת החולים. גם בדרך ברכה ישנה, היא הלכה בקושי עד למרפאה, וניצנים של דאגה החלו לנבוט בי. שום אנגינה לא מצדיקה עייפות כזו.
אמרתי לברכה שאני דואגת, היא לא שמעה אפילו, נמנמה על הכסא. הרופאה בקופת החולים אמרה שאכן, הגרון שלה מוגלתי. היא לקחה משטח, והנחתה את ברכה להתחיל לקחת אנטיביוטיקה. היא אמרה לי שלא אדאג, ותוך כמה ימים תרגיש ברכה טוב יותר, בעזרת ה'.

עברו יומיים, האנגינה הייתה אמורה לחלוף. היא אומנם חלפה, הגרון כבר לא כאב, אבל אז הופיעה פריחה (שבדיעבד התברר שהיא תוצאה של האנטיביוטיקה) והגיע חום, שלא היה גבוה במיוחד. אחרי יום נוסף הלכתי שוב לרופאה, אמרתי לה שעכשיו אני לא מתכוונת לצאת מכאן עם אנטיביוטיקה, המצב של ברכה טעון טיפול דחוף. הרופאה הסכימה אתי שהעניין דורש בירור רציני יותר, ושלחה את ברכה לבדיקות מקיפות.

אחרי כמה ימים שבהם חיינו לא היו חיים, ימים שבהם דמעתי רוב הזמן, והסתובבתי סביב מיטתה של הבת הנמה, הגיעו התשובות. הרופאה התקשרה ואמרה שזה מונו, שלא ניבהל ונבוא אליה.
הגענו, בלי ברכה, לא היה טעם לסחוב את הילדה שנדבקה לכרית. הרופאה הסבירה שחולים רבים נדבקים במחלה הזו, חלקם אפילו לא יודעים שהנגיף נדבק אליהם, וחלק אחר מקבלים אותה בצורה קלה של עייפות לא נעימה. ברכה לקתה במחלה בצורה קשה במיוחד. לא נעים, אבל זה רק מונו.
יצאנו מהרופאה די מאוששים ורגועים. אחרי שחשבנו על הדברים הגרועים ביותר שעלולים להיות, התקבל המונו אצלנו בצהלה ובאושר כמעט.
ואז, כשנרגעתי, התחלתי לחשוב על החברה מסביב.

אנחנו לא חיים באי בודד. הבת שלנו כבר בת שבע עשרה וחצי, בעוד שנה-שנה וחצי היא תגיע לגיל שידוכים, מה יהיה?
חברות התקשרו, ואני לא ידעתי מה לומר. בתחילה סיפרתי שהיא חלתה באנגינה והיא לא יכולה לדבר, אחר כך הבנתי שהאמת, במקום הזה, תהיה המוצלחת ביותר. ככה סיפרתי לחברות שברכה חלתה במונו, לא, לא כדאי לבוא לבקר, היא לא מרגישה טוב, וזה גם עלול להיות מידבק. לא סיפרתי להם שברכה ישנה רוב הזמן, וחברות לגמרי לא מעניינות אותה כרגע.
חלפו שבוע ועוד שבוע, ואז גילינו שמונו אולי אינו מסוכן, אבל הוא גם לא תענוג גדול. ברכה נראתה כמו סמרטוט רצפה, כל הגוף כאב לה, והיו לה הרבה דלקות גרון ודלקות אוזניים. הרופאה הסבירה לנו

שהגוף חלש, ולכן החיידקים מצליחים להתיישב בו בקלות.
אחר כך הגיעה גם דלקת ריאות, בלי קשר למונו, אבל בשל כך היא הומחרה מאוד. הרופאה יעצה לנו לאשפז את ברכה, ואחרי יום שבו החום היה גבוה מאוד – נסענו למיון.
ברכה אושפזה במחלקת ילידם. היא ישנה, כמו תמיד, ואני שמחתי שעכשיו לפחות היא בהשגחה רפואית, אבל מהר מאוד הגיע ההלם, שקרע כל שביב שמחה לרסיסים.
ההלם היה בדמות שכנתי דבורה.

דבורה לא גרה בבניין שלנו, היא גרה בבניין סמוך, אבל גם כך לא היה לי ספק שהיא יודעת היטב כמה ילדים יש לי, מה הרגישויות של כל אחד מהם, מה הוא אוהב ומתי...
דבורה היא מסוג האנשים שיודעים הכל על כולם, ולפעמים, כך עשה לי רושם, גם מוסרים את המידע לאחרים. בדיוק דבורה כאן, האחרונה שהייתי רוצה לפגוש.
דבורה סיפרה לי שבנה הקטן חלה בדלקת אוזניים חריפה ואושפז, היא לא שאלה אותי מה אנחנו עושים בבית החולים. תיארתי לעצמי שהיא לא זקוקה לי, יש לה דרכים משלה לדעת.
ברכה אושפזה במיטה ליד הדלתף רופאים עברו, חלקם דיברו בקול, הייתה לי הרגשה ברורה שלא רק אני שומעת אותם, גם דבורה, הרגשתי איך המחשבה על כך מעלה את רמות הכעס שבי לשיאים מחודשים, ויד עם זה גם את רמות חוסר האונים והתסכול. אם היה סיכוי כלשהו שמישהו לא ידע, שהמידע לא יהיה מבוסס ואמין כל כך, שהמונו הנוראי הזה לא יפריע לה בשידוכים, באה דבורה והרסה כל סיכוי כזה. מעכשיו יש לה אישורים אמינים לכל השמועות הלא מבוססות, היא שומעת את הרופאים, כמוני, יודעת בדיוק מאיזה סוג מונו סובלת ברכה, מדוע זה השפיע עליה קשה כל כך, הרבה יותר מההשפעה הסטנדרטית של המונו, ואיך הצטרפה דלקת הריאות וסיבכה את כל הסיפור..

אחרי שלושה ימים משותפים, שנראו בעיני כסיוט אחד ארוך, השתחרר בנה של דבורה. אנחנו היינו בבית החולים ארבעה ימים נוספים, ובסיומם השתחררנו גם אנחנו הביתה.
עברו שבועיים נוספים, ואחר חודשיים מורטי עצבים של מחלה התחילה ברכה סופסוף, ברוך ה', לחזור לעצמה.
("מרוה לצמא", ש. שוורצמן)

הלכתי לקבל ברכות מרבנים גדולים, שיברכוני לשוב וללמוד תורה לשמהּ, למרות כל היסורים, והחשכות שעברו עלי. הגעתי לאחד הרבנים בבני ברק, שהוא נצר למשפחת רבנים וקדושים, סיפרתי לו את העובר עלי, ואמרתי לו: "כבוד הרב בורא עולם זיכני להרים על כתפי הרים וגבעות, ברכני שאשוב לזכות לכך", הרב ברך אותי: "שאזכה לחזור ולהשתעבד לו יתברך, ולשוב לזכות להרים על כתפי הרים וגבעות". לאחר שעשיתי את ההשתדלות שלי, וקיבלתי ברכות מרבנים, נרגעתי והיתי בטוח שצור יעקב מגן ישענו, יקבל את ברכות הרבנים, ויקיים אותם.
לאחר שלושה שבועות זיכני יחיד חי העולמים, לזכות לקום ולהתעורר לפני חצות לילה, וללמוד כל הלילה ולהתפלל בהנץ החמה.

המשכתי להתפלל ולבקש ממלך מלכי המלכים, שימשיך ויחוס, וירחם עלי, ויתן לי זכות משמי השמים, שאזכה גם בלילה הבא לקימת ולימוד תורה בחצות לילה, ולהתפלל בהנץ החמה, ואכן יוצר העולמות כולם, זיכני גם בלילה הבא, ללמוד בחצות לילה ולהתפלל בהנץ. ביום הבא: התחננתי, שיועתי וביקשתי: "אנא עוזר דלים, זכני לחזקה של הלילה השלישי הזה, ללמוד בחצות לילה ולהתפלל בהנץ, כדי שאזכה לקנות מחדש את הזכות ללמוד בחצות לילה ולהתפלל בהנץ החמה, במשך כל שנות חיי".

תפילותי נענו משמי מרומים, וגם בלילה השלישי זיכני קֵל חי וקיים, ללמוד בחצות לילה, ולהתפלל בהנץ החמה.
המשכתי בתפילותי ובקשותי מעומקא דליבא, שמגביה שפלים עד מרום, יזכני לאחר קנית החזקה של שלוש לילות, וישיב ימי כקדם, ויחזירני ויעלני במסילה העולה בית אל, לזכות בכל לילה ולילה, ללמוד בחצות ולהתפלל בהנץ החמה.

מהשמים סייעוני ועזרוני, והחזירו לי את מתנת החינם, בין הגדולות ביותר שיש בעולם, לשוב וללמוד כל לילה ולילה בחצות לילה, ולהתפלל בהנץ.
הזכיה הגדולה היתה גם בזכות: הכיסופים, ההשתוקקות והתפילות, וגם בזכות הפניה לרבנים שברכוני שאחזור ללמוד בחצות לילה, ולהתפלל בהנץ החמה, כאשר הגיע התאריך של התור, שנקבע לי במעבדת השינה, הוזמנתי להגיע לשם בשעות הלילה.

כאשר הגעתי לשם, חיברו אותי לחוטי חשמל, שהוצמדו לגופי. היתי אמור לישון כך עד שעה שש בבוקר. הבאתי איתי שעון מעורר, שאותו כיוונתי לשעה ארבע לפנות בוקר.
כאשר התעוררתי בשעה ארבע, קמתי והלכתי לתורן שהיה שם, וביקשתי ממנו שישחרר אותי מכל החוטים. הוא אמר לי שאני צריך להמשיך לישון עד שעה שש בבוקר.
הסברתי לו שאני צריך ללכת להתפלל, וביקשתי שוב שישחרר אותי מהחוטי חשמל שהיו צמודים לגופי. כאשר הוא ראה שאני נחוש בדעתי, התיר אותי ושיחרר אותי מכל חוטי החשמל.
שמחתי מאוד ועזבתי את המקום, כאשר אני נוסע לכיוון בית הכנסת. לא עלה בדעתי להפסיד את התפילה בהנץ החמה, בנוסף להפסד של לימוד התורה בחצות לילה, שנמנע ממני עקב הבדיקה.

לאחר שנבדקו התוצאות של הבדיקה במעבדת השינה, התברר שיש לי כמאה ושבעה עשר, הפסקות נשימה קלות בזמן השינה, ועוד עשרות רבות כאלה שהן חמורות יותר.
הוזמנתי לרופא בכיר במעבדת השינה. לאחר ששמע ממני שהנני לומד בחצות לילה, במשך שנים רבות, ולאחר שהוא בדק את תוצאות הבדיקות שלי, הוא אמר: "אתה שינית את השעון הביולוגי של שעות השינה שלך, ולכן הגעת למצב בו אתה נמצא, עליך להפסיק ללמוד בחצות לילה, ולחזור לישון בלילה, וללמוד ביום".
ניסיתי להסביר לרופא, שדוד המלך ע"ה כתב בתהלים: "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך", ודברים אלה נכונים גם לימינו, אך הדברים לא הרשימו אותו. נתתי לרופא עותק מהספר שכתבתי על מעלת לימוד התורה בחצות, לאחר שסיפר לי שסבו היה אדם חרדי, שהוציא ספר חשוב, שאזל מהשוק, חזרתי לרופא אף אוזן וגרון, עם חוות דעת הרופא ממעבדת השינה, וגם הוא אמר לי, להפסיק ללמוד בחצות, ולחזור ללמוד ביום.

כאשר חזרתי לרופא המשפחה, עם שתי חוות הדעת הרפואיות הנ"ל, הוא הצטרף לדעת הרופאים, וגם הוא הציע לי, להפסיק ללמוד בחצות, ולעבור ללמוד ביום.
הצטערתי צער גדול לשמוע שהרופאים הנ"ל, ממליצים להפסיק ללמוד בחצות, אבל למען האמת לא התרשמתי כלל מדבריהם. גם אם היו מליון רופאים אומרים לי להפסיק ללמוד בחצות לילה, לא היתי שומע להם. כי עבורי דברי נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה, היו חשובים בעיני לאין ערוך מכל דברי הרופאים בעולם, ודבריו היו בשבילי ועבורי "נר לרגלי". ידעתי שאם דוד המלך ע"ה כתב: "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך" דבריו הם טובים לכל: הדורות, הזמנים והגלגולים, מאז שכתבם ועד לדורנו, וגם לאחר דורנו.

חיזוק גדול התחזקתי גם מכל הדברים הכתובים בספר שכתבתי בנושא מעלת לימוד תורה בחצות לילה, כשמונה מאות עמודים הכוללים מקורות: מהתנ"ך, גמרא, פרקי אבות, הזוהר הקדוש וספרי מוסר מגדולי הצדיקים שהיו ועוד.. לא עלה בדעתי כלל, להחליף ולהמיר את דברי הצדיקים האלו, בדברי הרופאים. אך מאחר ולא רציתי לסמוך רק על עצמי, כדי שלא אטעה, רציתי לקבל סיוע מפי הגבורה, להחלטתי להמשיך ללמוד תורה בחצות.

הלכתי לרב שריה דבליצקי שליט"א מב"ב, איתו נהגתי להתייעץ מזה שנים רבות. בזכות הייעוץ עם כבוד הרב, ושאלת רב שנהגתי להפנות אליו מדי פעם, זכיתי לסייעתא דשמיא מעבר לטבע.
בזכות הרב ובברכתו, זכינו: לפתוח את כולל החצות, ולחבר כעשרה ספרים, ועוד ישועות בכל נושא שפניתי אליו, וביקשתי את ברכתו.
סיפרתי לרב על המצב של נדודי שינה, ומה הרופאים אומרים בנדון, ובדמעות בעיני ובקול חנוק מדמעות, אמרתי לרב: "איני יכול בלי ללמוד בחצות לילה". הרב עשה בידו תנועה של ביטול, לדברי הרופאים ואמר לי: "אתה תמשיך ללמוד בחצות לילה". הצדיק גזר מלמטה, וכך גזרו גם מלמעלה.
ושוב זכיתי לקבל מפי הגבורה, הענות לתפילותי ותחנוני, כפי שזכיתי לקבל בעבר, פעמים רבות, בכל נושא הקשור לרוחניות, שעליו פיללתי ואליו נכספתי. ידעתי בחוש שמתקיימים בי דברי החכמים: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך לחכם ויבקש עליו רחמים".

כאן המקום להביא מדברי חכמנו זכרונם לברכה, שכל מי שמאמין ובוטח אך ורק בשם יתברך שמו, יזכה וירא הישועות מעל הטבע. וכפי שנהג רבי חיים מוולאזין ע"ה לומר תפילה של: "אין עוד מלבדו".
מאז שבורא עולם הוציאני "מאפלה לאורה", וזיכני לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך וישתבח שמו, השלכתי יהבי בכל מצב, אך ורק עליו יתברך ויתעלה שמו. קיבלתי כל מצב שעובר עלי בתמימות ובפשיטות, והיה פשוט בעיני, "שאין עוד מלבדו".

לכן בכל פעם שהיתי צריך לישועה, הן רוחנית והן גשמית, הלכתי לרב לקבל ברכה, או לשאול שאלות בנושאי: הלכה, השקפה, חסידות, מצוות ומעשים טובים.
בזכות שאלות הרב שהפניתי לרבנים, ובמיוחד לרב שריה דבליצקי שליט"א, זכיתי לקבל ישועות מעבר למה שיד הטבע משגת. בכל פעם היתה לי הרגשה שאומנם פניתי לרב, אך התשובה שקיבלתי מהרב, היתה גם תשובה מפי הגבורה, בהמשך לכל תפילותי ובקשותי.
זה המקום להביא בקצרה, את המעלה של כל צדיק שפונים אליו, ומדוע זוכים לישועות בכל הנושאים, שפונים לצדיקים ומבקשים מהם: ברכה, עצה וכו':

צדיק מושל יראת אלוקים

הנלמד מכל זה לעבודת הבורא – דכיון שהעולם קיומו ועמידתו להיות הבריאה כולה קצתם נעבדים ומנהיגים וקצתם עובדים ומונהגים, ומוכרח הדבר כך – יבחר האדם להיות עובד לנעבד מכולם, שהוא הקדוש ברוך הוא, ובזה ינצל מכל פגע ואסון, ועוד מעלה עושה הקדוש ברוך הוא עם העובדים אותו, שמבטל את רצונו מפני רצונם (מו"ק טז, ב), דכתיב (ש"ב כג, ג): "צדיק מושל יראת אלוקים". ("שבט מוסר")

והנה כתיב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלוקים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק טז, ב), מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. והקשה בזוהר הקדוש וכי קטרוגא דמארי איהו? ותירץ שם אך בירור הדבר והבנתו הוא, כי באמת הקב"ה חפץ חסד הוא, שרצונו אינו רק טוב.
... נמצא הצדיק עושה בחפץ ורצון הבורא ברוך הוא, שחפץ חסד הוא... וזהו מי מושל בי, צדיק. רוצה לומר מי מביא הממשלה בי צדיק. ("מאור עינים", ליקוטים).
אם בורא עולם יזכני, ויהיה מקום לפרט נושא זה בהרחבה, אתייחס אליו בהמשך הספר, בלי נדר.

השינה שלי כבר לא היתה שינה של אדם רגיל, וכפי שהיתה בעבר, לפני שהתחילו לי נדודי השינה. לאחר הבדיקה במעבדת השינה, מצאתי לנכון לפנות לרופא מומחה, כדי להתייעץ איתו. פניתי לרופא שהיה מנהל מחלקה, באחד מבתי החולים, באזור גוש דן. הרופא שמע את דברי, קרא את הדו"ח של מעבדת השינה, ואמר לי שכדי לסייע לי בכל הקשור לשינה, עלי להתחיל להשתמש במכשיר סִי פַאפ. הוא הסביר לי שהמכשיר הזה מזרים אויר, כאשר הוא מחובר עם צינור למסכה שמונחת על האף. כאשר הגוף נמצא במצב של שינה, המכשיר מזרים אויר לאף, ובכל פעם שיש הפסקת נשימה, הזרמת האויר מונעת את ההחרפה של הפסקת הנשימה.

קניתי את מכשיר הסִי פַאפ בעלות של כ-5,400 ש"ח. לפני הקניה ניסיתי מכשירים כנ"ל, ממספר חברות, שהשאילו לי מכשיר כזה למשך שבועיים.
אחד הסוכנים של החברות, שהביא לי מכשיר כזה לנסיון, אמר לי שישנם תלמידי חכמים גדולים, באזור בו אני גר שמשתמשים במכשיר כנ"ל.
המכשיר סייע בעדי מדי פעם ושיפר לי את משך זמן השינה, לעומת המצב שלפני השימוש במכשיר.

בעיה נוספת שהפריעה לי, והיתה קשורה לנושא השינה, היה הצורך שלי לקום ולהתפנות. לא פעם עד שכבר נרדמתי, במיוחד בחורף, היתי צריך לקום ולהתפנות, לפעמים פעמים או שלוש, במהלך השינה. בגמרא מוזכר הענין של השינה, כתוב שם שאדם יכול להתקיים, בלי לאכול או בלי לשתות, מספר ימים. אך ללא שינה אדם לא יכול להתקיים יותר משלושה ימים.
נאלצתי להגיע בגלל ההפרעות בשינה, למעבדת השינה, עוד מספר פעמים. כולל, כדי לקבל הדרכה איך להשתמש במכשיר הסִי פַאפ. בכל פעם שהגעתי למעבדת השינה, ראיתי שיש רבים הסובלים מבעיות השינה, בכללם גברים ונשים, מבוגרים וצעירים. כמו כן השתתפו בהדרכה כיצד להשתמש במכשיר הסִי פַאפ, קצינים וחילים בצבא. נדהמתי לראות שהתופעה של נדודי השינה, איננה נחלתם של בודדים, אלא של רבים מהאוכלוסיה לסוגיהם וגילאיהם השונים.

לאחר הברכה שקיבלתי מהרב שריה דבליצקי שליט"א, חזרתי ללמוד תורה בחצות לילה.
אומנם השינה שלי כבר לא היתה שינה טובה, כפי שהיתה בעבר, לקח לי הרבה זמן, מאז שעליתי על המיטה לישון, עד שנרדמתי, וגם אז היתה לי שינה טרופה, ובלתי סדירה.
זכיתי לקום וללמוד בחצות, אך ורק בגלל הרצון העז שהיה לי, לזכות להמשיך וללמוד בחצות לילה, לאחר שגילו לי מהשמים באמצעות הספרים הקדושים, את המעלה הנשגבה הזו, שבדורנו מעט שזכו לה. לא פעם הרגשתי שכמעט ולא נרדמתי, במשך השלוש עד ארבע שעות, שהיו לי לישון, לפני השעה שהיתי צריך לקום ללמוד בכולל חצות.
לא פעם הרהרתי ביני לבין עצמי, האם יוצר העולם, רוצה לזכותני ללמוד שעות רבות יותר, על חשבון זמן השינה?
שמעתי פעם מאחד הדרשנים, שהנשמה בניגוד לגוף, זקוקה רק לחמש דקות שינה. מאחר ודבר זה אינו דרך העולם, שאדם ישן למשך חמש דקות, ויצליח לקום ולתפקד באופן רגיל, קשה מאוד להבין ולקבל דעה זו.

בספר על מעלת לימוד תורה בחצות, הבאתי מעשה שקראתי בספר, על הרב מרדכי שרעבי זצוק"ל.
מסופר שם שהרב ע"ה נהג ללכת לישון בשעות הלילה, הרב היה מעמיד שומר מאחד מחסידיו, והיה מבקש ממנו שיעיר אותו לאחר רבע שעה של שינה. הרב עצמו היה שואל כמעט כל חמש דקות, כמה זמן עבר מאז שעלה על המיטה? והשומר היה עונה לו: חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה.
אחרי רבע שעה היה הרב קם ואומר: "זכיתי לתיקון השינה, אינני צריך לישון יותר".
לא כל אחד הוא הרב מרדכי שרעבי ע"ה.

כותב רבנו יוסף חיים זצוק"ל, מחבר הספר "בן איש חי", שיש תיקון שנעשה בשינה, שהוא לא פחות חשוב, מלימוד התורה, לכן רצה הרב מרדכי שרעבי ע"ה, לזכות ל"תיקון השינה".
אמר לי פעם אברך תלמיד חכם, שזכה ללמוד בחצות שנים רבות: "שהוא למד רצוף כל לילה במשך כשתים עשרה שנים, בלי להחסיר אף לילה, ורק כאשר אביו ע"ה נפטר, הוא החסיר אך ורק בשבעת ימי האבל, את הרצף של הלימוד. הוסיף ואמר לי אותו אברך, כל לילה זה מלחמה מחדש, לזכות לקום וללמוד בחצות". דברים אלו לא היו חדשים לי, במיוחד עם הנסיון הארוך של כמעט חמש עשרה שנים רצופות, בהן זיכני בורא עולם לנהל כולל חצות בעצמי, עם כל בעיות השינה שהתעוררו אצלי. בנוסף לשנים בהן למדתי בכולל חצות בעצמי, ולבד בבית.
זה לא פשוט לרצות כל כך לקיים מצווה נדירה זו בימינו, של לימוד תורה בחצות לילה.
רבנו ישראל מאיר מראדין זצוק"ל, מחבר הספר ה"חפץ חיים", נהג לומר, שהמצוות הנדירות, נחשבות בגדר של "מת מצווה". לכן כל המקיימן, כותבים בספרים הקדושים, זוכה לקבל שכר כנגד כל מי שאינו זוכה לקיימן.

מאז שזיכני: "יוצר אור" והוציאני מאפלה לאורה, זכיתי לרצות לקיים מצוות לשם שמים, ולא על מנת לקבל פרס.
אמר לי בזמנו אליהו בן ורדה הי"ו, אחד מבעלי התשובה, שזכה להצטרף וללמוד בכולל חצות: "מי שבא לכולל חצות, רק בגלל המילגה שמשלמים כאן, ולא מאהבת התורה וההשתוקקות ללמוד בחצות, לא יחזיק מעמד לאורך זמן". הסכמתי לכל מילה שאמר לי, אותו בעל תשובה.

בנוסף: לרצון שלי לזכות ללמוד בחצות לילה, ההשתוקקות והכיסופים לזכות לקיים מצווה נשגבה זו, כפי שכותב בספר "ראשית חכמה" הקדוש: "צריך האדם לקום ללמוד תורה בחצות לילה, כחשוק הקם לחשוקתו". כך באמת זיכני, מי שאמר ומקיים כל העולמות כולם, לזכור את דברי "ראשית חכמה", ולחכות לרגע שבו יזכוני מהשמים, לקימת חצות ולימוד תורה בחצות.
אף על פי שנהגתי לכוון שני שעונים מעוררים, כדי לזכות להתעורר בזמן, ברוב הפעמים והלילות, התעוררתי לפני שהשעונים צלצלו. או לאחר שהתהפכתי במיטה ללא שינה, עד שאמרתי לעצמי, "גם כך אתה לא בדיוק מצליח להרדם, אז קום בבקשה". סייעתא דשמיא נוספת היתה לי, למרות השינה המקוטעת והבלתי רציפה, היתה העובדה שנתנו לי זכות משמי מרומים, שהיה עלי להסיע ברכב שלי, את האברכים לכולל חצות, ולאסוף אותם כל אחד במקום שונה משל חברו.

המחויבות של איסוף האברכים ברכב, תרמה לכך שגם אם לא ישנתי את השינה הטובה והרגילה, נאלצתי לקום כדי להסיע את האברכים.
בתקופה שהיו רוב האברכים מהאזור שלי, הסעתי עד שמונה אברכים איתי ברכב.
גם התנאים המיוחדים, של הלימוד בכולל חצות שכללו: לא לישון רגע, לגרוס בקול, להיות בתענית דיבור וללמוד בחברותא, תרמו את חלקם שאמשיך ואלחם להגיע כל לילה לכולל חצות. בלילות שנאלצתי לאחר או להעדר מהכולל מסיבות שאינן תלויות בי, כאשר הגעתי בחזרה לכולל, חלק מהאברכים היו אומרים לי: "הלימוד בכולל כאשר הרב איננו נמצא, אינו דומה ללימוד כאשר הרב נמצא". ידעתי בעצמי שכך הוא המצב, שכאשר אינני זוכה להגיע לכולל, חלק מהאברכים שאינם מכינים את עצמם כראוי, מבחינת השינה, קשה להם להחזיק מעמד, או שיש כאלה שאינם שומרים על תענית הדיבור.

כאשר האברכים החדשים הצטרפו לכולל, היו רואים שאני מגיע ללימוד בכל לילה, יחד עם האברכים הותיקים, הם היו שואלים אותי: "כיצד הרב ושאר האברכים הותיקים, מצליחים להגיע כל לילה לכולל, ולהחזיק מעמד מתחילת הסדר ועד סופו"? מאחר ולא רציתי להחליש אותם, לא יכולתי לספר להם, מה עובר עלי עם השינה, ושרק מאיתו יתברך שמרחם עלי ומסייע בעדי, בזכות התפילות שהנני נוהג לומר ולבקש, ובזכות הפסוקים המסוגלים לסייע לקימת חצות, שהבאתי בסידור "תפילת השבים", בנושא של קריאת שמע על המיטה, ובמיוחד בזכות הרצון האדיר שקיבלתי ממי שאמר והיה העולם, שנותן לי מדי לילה "מתנת חינם" של המצווה הטמירה, אדירה, ואהובה ללמוד כל לילה בחצות.

ואני תפילה: "אנא ריבון כל העולמים ואדון כל האדונים, עשה בטובך ובחסדך הרבים, והמשך לזכותני שיהיה חלקי, מעתה ועד ביאת גואל צדק, עִם בעלי התשובה ולומדי החצות".
זכיתי לבקש המשך סייעתא דשמיא למצווה נדירה ואהובה זו בזכות: דוד המלך ע"ה, שעל שמו נקרא כולל החצות שלנו, בזכות רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, ובזכות האר"י הקדוש וכל לומדי החצות בכל הדורות הזמנים והגלגולים. שנשמותיהם ימשיכו לעמוד לנו בשמים כמליצי יושר, מגן צינה וסיתרה, ויאירו בנו ולנו ולכל לומדי החצות בארץ ובעולם, כדי שנמשיך לזכות ללמוד בכל לילה ולילה מלילות חיינו, בחצות לילה, וכפי שכתב נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה: "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך". זיכנו ברוך שאמר והיה העולם, לזכות אברכים רבים ללמוד תורה בחצות לילה. ביניהם הגיעו גם אברכים מחניכי הישיבות. אמר לי אחד מהם שזכה ללמוד מספר חודשים בתקופת החורף, שאז הלימוד היה מסתיים לאחר שש שעות לימוד: "אם לא היתי רואה במו עיני, כיצד לומדים כאן בכולל חצות, במשך שש שעות רצופות בקול ובערנות, לא היתי מאמין שהדבר אפשרי".

מזה כחמש עשרה שנים מזכני שופט הארץ והעולמות כולם ללמוד בחצות לילה, על אף ולמרות קשיי השינה, והיסורין הקשורים לבעיות השינה.
שאלה גדולה נשאלת לגבי נדודי השינה, או יסורין מכל סוג, כולל מחלות בדרגות השונות:

להתמודד או להתמוטט
לכן בכל פעם שהיו לי יסורין מכל סוג שהוא, כולל במצב של הנדודי שינה, בחרתי להתמודד ולא להתמוטט.
תמיד שאלתי את עצמי במקרים דומים: "מה אני כן יכול לעשות במצב זה"? והחלטתי לנהוג ככתוב בספרי הקודש: "כל אשר בידך עשה".
על אף שהרגשתי לא פעם שכמעט ולא נרדמתי, קיבלתי על עצמי קודם כל, לקום כשעה לפני חצות לילה, כדי להכין את עצמי כראוי, ולהגיע לכולל כחמש דקות לפני חצות, לאחר איסוף האברכים בדרך.
לאחר שנלחמתי וזכיתי מהשמים, להצליח לקום במשך שלושה לילות, קניתי בכך חזקה. מהשמים המשיכו לסייע בעדי, וכך זכיתי להמשיך במשך כחמש עשרה שנים, ללמוד בחצות. כן יזכני הבורא יתברך שמו להמשיך ללמוד בחצות כל לילות חיי.

מדי פעם כאשר הרגשתי שגם היום לא הצלחתי להרדם בצורה טובה, לאחר שהתהפכתי מצד לצד, ובודאי שהרגשתי בכל פעם שאני מתהפך, (ולא דמינתי זֹאת מתוך חלום), נזכרתי שוב בדברי רופא המשפחה, ששאל אותי: "נכון שזה נורא כאשר אי אפשר להרדם"?

ועוד איך זה נורא, כאשר אי אפשר להרדם, לא סתם נורא, אלא נורא נוראות. רק מי שחווה חויה לא נעימה זו של נדודי שינה, לפחות פעם אחת בחייו, יכול להבין באמת מה המשמעות של נדודי שינה, והשפעתם הקשה על תפקודו היום יומי של האדם.

זיכני יוצר האור ובורא החושך לזכות אברכים רבים, ללמוד תורה בחצות לילה, בתנאים המיוחדים שיש לנו בכולל חצות, ולקיים בכך: "והגית בו יומם ולילה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ, לא שמתי". הדרכתי את האברכים, עודדתי וחיזקתי אותם, כיצד הם יכולים להחזיק מעמד, ולזכות ללמוד בחצות מדי לילה בלילה.
מדי פעם היתי שומע מאחד האברכים החדשים: "הרב לך קל לדבר, כי אנו רואים איך כבוד הרב מגיע לכולל חצות כל לילה, ולומד מתחילת הסדר ועד סופו בלי להרדם רגע, הרב כבר רגיל בכך, אך אנחנו מאוד קשה לנו, שלא להחסיר לילה אחד של לימוד תורה בחצות".

אברכים אלו החזיקו ממני, כאילו אני גיבור גדול וחזק, לפחות כ"שמשון הגיבור". רוב האברכים היו צעירים ממני בשנים רבות, והם לא יכלו אפילו לדמיין מה עובר עלי כל לילה עם, המלחמה בשינה הטרופה, ושרק בזכות המלחמה התמידית שלי, והרצון העז ללמוד בחצות לילה, יתברך וישתבח שמו לעד, בחסדיו וברחמיו הרבים, נותן לי מתנת חינם, כל לילה מחדש, לזכות להגיע וללמוד תורה בכולל חצות. כמו כן האמונה והבטחון, במלך קֵל חי וקיים, והחיזוק בזה שאין עוד מלבדו. חשיבה חיובית זו תרמה לי וחיזקה אותי תמיד, להתחיל מחדש ולהילחם בכל מצב, להתעלות בתורה, כפי שנביא במעשה הבא:

בטחון ואמונה בה', וחשיבה חיובית
מעשה נוסף שמחזק את הצורך: בחשיבה חיובית, בטחון ואמונה בה': אחד החסידים של האדמו"ר "הצמח צדק" מלובאוויטש, הגיע לרב כשרוחו סוערת ביותר. החסיד סיפר לרב שבנו חולה מאוד, והרופאים התייאשו מלרפא אותו.
החסיד פרץ בבכי לפני הרב והיה בצער רב.
תשובתו של הרב היתה: "תחשוב טוב ויהיה טוב".

התיחסותו של הרב הרגיעה את החסיד, ועוררה בו רוח חדשה של תקוה ואמונה בה'.
מצוייד בברכתו של הרב, וחדור באמונה שבורא עולם, שהוא גם רופא עולם, יכול לרפא את בנו, חזר החסיד לבנו החולה.
הרופאים סיפרו לחסיד שחל שיפור רב במצבו של הבן החולה, אף על פי שלא היה להם הסבר לכך. בודאי שברכתו של הרב הצדיק, שגרם לשינוי בחשיבה של החסיד וחיזק בו את האמונה והבטחון, שה' יתברך שמו יכול לחולל ניסים ונפלאות, הם שסייעו ותרמו, לרפואת הבן.
כיצד להתמודד ניתן ללמוד גם ממעשי רב.

נביא כאן דוגמא להתמודדות, מאחד מגדולי הרבנים, שדורנו זכה בו:
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון
מדי לילה הוכרזה מלחמה! שנים אוחזין בהרב אלישיב
נפשי יצאה אליו ברגעים ההם... הוא היה חושק שפתיים בכאב,
עוצם עיניים בריכוז מופלג ומנסה שוב, ושוב, ושוב.
102 שנה מלך רבינו על גופו וכוחות רצונו. גם בשנה האחרונה, כשגופו הדועך הִכה בעברת זעם, לא נתן לגופו שמץ הקלה.
גם כשגופו בגד, והחל מגלה סימני דעיכה, כל עוד הנר דולק, ורגליו נושאות אותו מאליהן לבתי מדרשות, היה ממשיך להקהיל קהלים בשיעוריו.
עד אלול תשע"א עדיין היה משכים מדי לילה בלילה בשתיים וחצי אחר חצות ועמל. גלי החולשות הלמו בכל עוצמתם, ובכל לילה הפך חדר הלימוד שלו לשדה קרב.

גם בלילות המרירים ההם, השכים כדרכו בשתיים לאחר חצות. נפשו של הגאון רבי חיים הירשמן יוצאת בדברו, כשהוא נזכר ברגעים המתוקים, המרירים, החשוכים המוארים ההם, כשכוח הרצון של רבו נאבק מרות בגופו הקורס:
"קשה לשכוח את המאבקים שניהל הרב'ה עם גופו מדי לילה. היה מנסה להתרומם ממיטתו פעם אחר פעם, ללא הועיל. תאמין לי: מדי לילה הוכרזה שם מלחמה! שניים אוחזין מדי לילה בהרב אלישיב. חולשתו ורצונו העצום. הנפש שלי יצאה אליו ברגעים ההם. כשהגיעה השעה שתיים היה מנסה להתרומם, וקורס, נח מעט, שואב כוחות פנימיים, מנסה שוב ונופל... היה חושק שפתיים בכאב, עוצם עיניים בריכוז מופלג ומנסה שוב, ושוב, ושוב.

"מדי פעם היה שואל במתח עליון מה השעה, וכשהיה שומע שמחוגי השעון נעים במרץ לכיוון השעה שלוש, היתה אופפת אותו דריכות גדולה. שמא ימצא חלילה ללא תורה לילה תמים! ואז היה מעורר ממעמקיו כוחות איתנים, תולש את עצמו בכוח מהמיטה, נוטל את ידיו, ומטיל את גופו ליד השולחן. הדרך מהמיטה עד לגמרא היתה רצופת מאבקים ומוקשי הגוף. אבל תמיד צלח אותה עטור כתר נצחון".
לפי עדות המשפחה – המאבק הנואש בגופו התחולל מדי לילה, והסתיים סופית ברגע בו הגיע לשולחן לימודו! מקץ מסע התלאות כשהגיע סוף סוף הביתה, לדף הגמרא, היה צולל למעמקיה בהתלהבות ומתיקות, גוון פניו האפור השתנה בבת אחת, החולשה התפוגגה, חיוניות היתה נמסכת בעצמותיו, וקולו היה מתרונן שעה אחר שעה.
כשכבר התיישב ליד הגמרא – שוב לא היה כוח או חולשה בעולם שיכלו להסיט אותו ממנה.
זה היה הרגע בו אמרה הנפש לגופו: 'כל דאלים גבר, גבר!'
נכדיו מעידים, שדווקא הלילות ההם, כשקרע את עצמו מעמק הבכא אל הסוגיא, היו הלילות המתוקים והערניים בימיו, שכרון האהבה לתורה דישן את עצמותיו. ("הבטחתי ונושעתי 3, ועד הרבנים")
אם אדם בן 102 שנים יכול להתמודד כך, בודאי שכל אדם צעיר יותר, גם הוא יכול להתמודד.

התגלות המחלה
בין יתר המחלות "הקטנות" שעברו עלי, סבלתי תקופה מסוימת גם מטחורים.
קיבלתי טיפול רגיל של למרוח משחה, שהקלה עלי את הכאבים, ומאיתו יתברך חלפה המחלה. לאחר שצמתי במשך כשנה וחודשיים רצוף, (לא כולל: שבתות, חגים וראשי חודשים), פעילות המעיים שלי הפסיקה להיות סדירה. נאלצתי להשתמש בצינור להתזת מים בשירותים, ובכך עשיתי לעצמי מעין חוקן, כדי לסייע לבעיה של יציאות ועצירויות, שהפכו להיות מנת חלקי הקבועה. כך נהגתי במשך תקופה ארוכה. באחד מהביקורים שלי אצל רופא המשפחה, הוא המליץ לי לעבור בדיקה של גילוי דם סמוי... עברתי את הבדיקה, והתוצאה היתה שיש בעיה מסוימת. הרופא ביקש ממני לעבור בדיקה נוספת. עברתי שוב את הבדיקה והתוצאה היתה, שהכל בסדר.

באחת מהתקופות של בין הזמנים, נסענו עם המשפחה לצפת, לשלושה ימים.
ביום השלישי כאשר נכנסתי לשירותים להתפנות, שמתי לב שיש מספר טיפות דם על הריצפה. לא היתי בטוח שאני רואה טוב, וכאשר התכופפתי התברר לי ללא כל ספק, שאכן כנראה ירדו ממני מספר טיפות דם.

סיפרתי לרעיתי שראיתי מספר טיפות דם, והיא נבהלה מאוד. רעיתי התקשרה מיד ותיאמה לי בדיקה אצל רופא מומחה שהוא פרוקטולוג. אני לא ששתי כל כך ללכת להיבדק, ויחסתי את טיפות הדם לטחורים שהיו לי, ולצומות שצמתי, שגרמו לי שפעילות המעיים שלי, לא היתה סדירה כבעבר.
בכל זֹאת כאשר הגיע היום בו היתי צריך לעבור את הבדיקה, הלכתי לרופא הפרוקטולוג.
כמו כל אדם שהבריאות שלו היא בדרך כלל טובה, לא חששתי מהבדיקה ומהתוצאות שלה.
כאשר הגעתי לרופא ראיתי שיש לפני שני אנשים בתור. הם היו עם בני המשפחה שלהם, ושמעתי ששוחחו ביניהם, על כך שהם היו כבר אצל הרופא הפרוקטולוג.

הם סיפרו שהתגלתה אצלם בעיה רפואית, והרופא יעץ להם כיצד לטפל בבעיה הרפואית.
הגיע התור שלי להיכנס לרופא. סיפרתי לו שכאשר התפניתי, ראיתי מספר טיפות דם על הריצפה, כמו כן סיפרתי לו שהיתה לי בעיה של טחורים, בעבר. הרופא אמר שהוא צריך לבדוק אותי, וביקש ממני לשכב על המיטה.

הבדיקה היתה מאוד לא נעימה, וגם כואבת. בסיום הבדיקה ישבתי מול הרופא, כדי לשמוע את תוצאות הבדיקה והאבחנה.
הרופא בישר לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיש לי גידול באורך כשש ס"מ, באזור הרקטום.
שמעתי את הדברים, אבל לא קלטתי אותם לאשורם. הרופא המשיך ואמר שעלי לעבור בדיקת קולנסקופיה בהקדם האפשרי. הוא אמר שיכתוב לי באבחנה שלו, שעלי לעבור בדיקה זו, בדחיפות בימים הקרובים. הוא הוסיף ואמר, שאם לא יאשרו לי מהקופת חולים, לעבור בדיקה זו בימים הקרובים, שאתקשר אליו והוא יתאם לי, לעבור את הבדיקה בהקדם, בבית חולים בו הוא עובד.
הרופא הסביר לי שבבדיקה, ישלחו לבדיקת ביופסיה מדגם מהגידול, כדי לברר אם הוא ממאיר.

עדיין הדברים לא חדרו ממש לתודעה שלי, שאולי יש לי גידול ממאיר, שקשור למחלה הנוראה.
שאלתי את הרופא שאלת תם: "דוקטור מה יהיה אם אני משאיר את הגידול הזה, כפי שהיה לי עד היום, בלי לעשות שום בדיקה ולא טיפול כל שהוא"?
התשובה של הרופא הפתיעה אותי, וגרמה לי להתחיל להבין, שאולי מצבי חמור הרבה יותר ממה שחשבתי. תשובת הרופא היתה: "אין שום בעיה, אפשר להשאיר את הגידול בלי בדיקה, וגם בלי כל טיפול, אבל דע לך שהתוצאה עלולה להיות שאפשר למות מגידול כזה". התחלתי להבין, שהמצב לא כל כך פשוט, כפי שחשבתי לפני שעברתי את הבדיקה.

שילמתי לרופא את שכר הטירחה, של הבדיקה הפרטית בסך של שש מאות ש"ח, הודיתי לו ולפני שיצאתי, חזר הרופא והזכיר לי, שעלי לעבור את בדיקת הקולנסקופיה, בהקדם האפשרי, זו היתה אחת הפעמים היחידות, בהן הלכתי לבד לרופא, בענין המחלה, בהמשך התלוו אלי, או רעיתי או בני, או שניהם.
יצאתי לרחוב כדי לנסוע הביתה, עצרתי על המדרכה, הרמתי עיני כלפי השמים, וביקשתי: "אנא ריבון כל העולמים, ורופא כל בשר, כפי שבא לי הגידול הזה, כך סלק אותו בבקשה ממני, כדי שיתאפשר לי עלי ידך תתברך, להמשיך להשתעבד לך, ללמוד תורה בחצות, לזכות את הרבים, ולקיים מצוות מתוך יישוב הדעת".
אחרי שביקשתי את סיועו יתברך וישתבח שמו, רק אז נסעתי הביתה.

ברגע שנכנסתי הביתה, רעיתי תחי שאלה אותי: "מה אמר הרופא"? סיפרתי לה דברים כהויתם. רעיתי התקשרה מיד ותיאמה לי תור אצל רופא המשפחה. למחרת הלכתי איתה לרופא המשפחה. נכנסתי לחדרו, כאשר אני מתפלל לבורא עולם: "אנא יוצר האדם, ורופא כל בשר, רפא נא לי, רפואה שלמה, כדי שלא יהיה לי ביטול תורה, ובזבוז זמן בריצות לרופאים", ערכתי וידוי ואמרתי מכל הלב: "הריני מודה שחטאתי, עויתי ופשעתי. בבקשה ממך מלך מלכי המלכים, ואדון כל האדונים, זכני לתקן ולהתתקן, והריני חוזר בתשובה שלמה לפניך תתברך".
קיבלתי על עצמי, שכל זמן שאני צריך ללכת לבדיקות, ועד לתוצאות שלהם, אני ממשיך ללמוד תורה בחצות לילה, ולמצות את הזמן, ללימוד מוסר ותיקון מידותי. בתפילות התחלתי לכוון: בברכת רפאנו, ושמע קולנו ולבקש מ"הרופא הרחמן והנאמן", רפואה שלמה וישועות גדולות ומבורכות.

בין הקבלות שקיבלתי על עצמי מאז שחזרתי בתשובה, היה להתפלל לרפואת כל חולי עם ישראל בארץ ובעולם. היו לי תמיד רשימות לישועות לעם ישראל בכל הנושאים, ורשימות פרטיות שהלכו והתמלאו לרפואת אנשים רבים, שקיבלתי את שמותיהם, והתפללתי וכיוונתי בלימוד בכולל חצות לרפואתם. זכיתי במשך השנים להתפלל ולבקש לרפואת עשרות רבות של חולים, וזכינו להתבשר בשורות טובות ומבורכות, גם לאנשים שחלו במחלה הנוראה.

מצאתי את עצמי בפעם הראשונה, מזה שנים רבות, מתפלל לרפואתי שלי, מצב שאליו לא היתי רגיל. בשלב זה שיתפתי חלק מבני ובנותי הנשואים, ואת חתני, במצב הרפואי אליו נקלעתי בפתאומיות, וביקשתי גם מהם, שיתפללו לרפואתי.
הרופא קרא את האבחנה של הרופא הפרוקטולוג, ונתן לי הפניה לבדיקת קולנסקופיה, עליה כתוב דחוף ביותר.
קבעו לי תור לבדיקה למחרת היום.

בני אדירם התלוה אלי לבדיקת הקולנסקופיה, הגענו לבדיקה בבית חולים השרון בפתח תקוה, והמתנו לתור שלנו.
כאשר נכנסנו לרופא, הוא הסביר לנו את מטרת הבדיקה. הרופא הסביר שבנוסף לבדיקה, לוקחים לבדיקת ביופסיה, מדגם מהגידול כדי לבדוק את הוא ממאיר. תשובה לבדיקה תתקבל בעוד מספר ימים, ויזמינו אותנו אליו, לאחר שתתקבל התשובה. לאחר שעברתי את הבדיקה, הוזמנו שוב לרופא, שהסביר לנו שבמהלך הבדיקה, כרתו פוליפ שמצאו תוך כדי הבדיקה.
לא הרגשתי כל כך טוב לאחר הבדיקה, חזרנו הביתה אדירם בני ואני, בערך בשעה חמש אחרי הצהרים. בני ליוה אותי עד לביתי, ונפרד ממני.
סיפרתי לרעיתי את מהלך הבדיקה ומה שאמר הרופא. אמרתי לה שאיני חש בטוב, ושאני נכנס לישון.
עליתי על המיטה, כאשר אני מרגיש שאני מותש. אף על פי שהיתי עייף מאוד, לא הצלחתי להרדם. ההרגשה הלא טובה, הלכה והתחזקה, כאשר היא מלווה: בכאבי ראש, הרגשת בחילה, קשיי נשימה ועוד. לא היה נעים לי להטריד את רעיתי ואת בני, אבל כאשר המשכתי להרגיש ברע, התקשרתי לבני בשעה שש ועידכנתי אותו, לגבי מצבי. הוא ניסה להרגיע אותי, וביקש שאעדכן אותו איך אני מרגיש.
אחרי כחצי שעה נוספת, הרגשתי שאני עומד להתעלף, ושוב הרגשתי כפי שהיה לי בעבר, כאשר צמתי ונפלתי, כי לא רציתי להפסיק את הצום, כאילו נשמתי מפרכסת לצאת מגופי. עידכנתי את רעיתי לגבי מצבי הקשה, והזעקתי את בני אדירם, כדי שיקח אותי באופן דחוף ביותר, בחזרה לבית חולים.

בני ששמע מקולי את הכאב שאני משדר, הגיע מיד אלי הביתה, ובשעה שבע בלילה, חזרנו לבית חולים השרון בפ"ת.
התקבלתי למיון ומשם הפנו אותי למחלקה הכירוגית. אישפזו אותי במחלקה, וחיברו אותי לאינפוזיה ונתנו לי אנטיביוטיקה.
לאחר הטיפול הרפואי שקיבלתי, מצבי התייצב, והרגשתי טוב יותר, ממה שהרגשתי בבית, הצלחתי גם להרדם למספר שעות, עובדה שחיזקה את גופי. בני אדירם הי"ו נשאר איתי בבית חולים, עד הבוקר.
למחרת רעיתי החליפה את בני, וסעדה אותי בבית החולים. ביום המחרת המשיכו לערוך לי בדיקות דם ועוד, כאשר מצבי הולך ומשתפר מאיתו יתברך. במשך כל זמן השהיה בבית החולים, נשאתי תפילות לבורא עולם, ואמרתי פסוקים, מזמורי תהלים, כאשר אני מבקש ישועות ממי שאמר והיה העולם.
מאחר ואחת הקבלות שקיבלתי על עצמי, היתה שלא לאכול מחוץ לביתי, לא אכלתי מהאוכל שהגישו בבית חולים. רעיתי הביאה לי קרקרים, מזונות וגבינה, אותם נהגתי לאכול, בזמן שחילקו את הארוחות בבית החולים.

ביום השלישי הרגשתי טוב, וציפיתי לרגע להשתחרר מבית החולים. בביקור רופאים אמרתי לרופא שאני מרגיש טוב, וביקשתי להשתחרר הביתה. הרופא בדק את תוצאות הבדיקות שעברתי, ואני התפללתי וביקשתי מהמלך המרומם לבדו, שיזכה את הרופא, להחליט לשחרר אותי הביתה.
הרופא ברוך השם, אישר לי להשתחרר הביתה, חזרתי עם רעיתי תחי לביתי, בשמחה רבה, ומתוך תפילת הודיה, לבורא יתברך ויתעלה שמו, על שהציל שוב את חיי.
שמחתי מאוד שהלילה הזה במקום להיות בבית חולים, אולי יזכני יוצר האדם ורופאו, לזכות לחזור וללמוד תורה בחצות לילה.
חזרתי בלילה ללמוד בכולל חצות, והאברכים קיבלו אותי בברכת: "ברוך רופא חולים".

במשך כל הלימוד הודתי לבורא עולם בפסוקים, כגון: "ימלא פי תהילתך", "נשמת כל חי" ועוד. אין בכלל לשער ולדמות, את הלימוד בכולל חצות, לעומת השהיה בבית חולים.
ביקשתי מרופא כל העולמות כולם: "אנא זכני להמשיך ללמוד תורה בחצות, והרחק ממני כל הפרעה, וכל מחלה, כדי להמשיך לזכות לקיים מצוות מתוך ישוב הדעת, ובבריאות איתנה".
הימים חלפו כאשר בני משפחתי ואני מצפים להזמנת הרופא, לבוא לשמוע את תוצאות הבדיקה של הביופסיה.
לאחר מספר ימים הזמינו אותי לרופא.

רעיתי ובני אדירם התלוו אלי, כדי לשמוע, מה הרופא יגיד לנו.
במשך הנסיעה לרופא, התפללתי לרופא הגדול מכולם, שאתבשר בשורות טובות, ושיזכני לישועות.
נכנסנו לחדרו של הרופא, הוא הסתכל במסמכים שהיו מונחים על שולחנו, ובישר לנו שהגידול ממאיר. הרופא הסביר שצריך וכדאי, לעבור ניתוח להסרת הגידול הממאיר בהקדם האפשרי.
הפעם גם בני משפחתי וגם אני, קלטנו שמדובר במחלה לא טובה, שמקננת בגופי.

חזרנו הביתה, כאשר כולנו מתפללים, לרופא העולמות כולם, שיזכני להגיע לרופא שיהיה שליחו של בורא עולם, כדי לסייע לי ולרפא אותי. הבשורה הלא טובה, השפיעה על כולנו, וענן של דאגות אפף אותנו. עידכנו את בנותי הנשואות לגבי תוצאות הבדיקה, ושוב ביקשתי מהן ומחתני שיתפללו לרפואתי.
בכל הדרך של הנסיעה הביתה, התפללתי וביקשתי מיוצר האדם ורופא העולם: "אנא ריבון כל העולמים, עשה עימי נס להתנוסס". אימצתי תפילה זו במשך תקופה ארוכה, מתוך אמונה שלמה, שישועת ה' כהרף עין, ושרק הבורא יתברך יכול להושיע אותי ולהצילני מהמצב של המחלה הלא טובה.
גם רעיתי ובני וגם אני, קיבלנו את הבשורה שאיננה משמחת, כפי שהיא, כל אחד מאיתנו התייחס אליה כפי הבנתו. מאחר והחולה היתי אני, קיבלתי אותה כגזרת הבורא ברוך הוא, בלי להרהר אחריה, והצדקתי עלי את הדין.

ביני לבין עצמי, פניתי מיד למי שיכול: להציל, להושיע ולרחם עלי, לבורא עולם ישתבח ויתעלה שמו. ידעתי שנגזר עלי "תיקון" לא פשוט, להתמודד איתו, ולכן ביקשתי ישועות גדולות, מבורא עולם, וכיוונתי תוך כדי הרהור: "אנא רופא כל בשר, עשה עמי נס להתנוסס", בקשה זו הפכה להיות "המנון" גדול, אותו: זימרתי, נגנתי, התחננתי, שיועתי ויחלתי, ליוצר האדם מדי יום ביומו: "אנא עשה עמי נס להתנוסס".
רעיתי ובני פנו אלי ואמרו שצריך לבדוק ולהחליט מה אנו עושים עכשיו. ביקשתי מהם להצטרף אלי ולבקש מאיתו יתברך, רפואה שלמה, ניסים גלוים ונסתרים, ושיעשה איתי נס להתנוסס. הם ענו אמן, ובעצם בקשתי זו, הדאגה סרה מהם במקצת.

הסברתי להם שאני מתכונן להתמודד עם המצב כפי שהוא, ולהמשיך ללמוד תורה בחצות לילה, כל זמן שיתאפשר לי. גם אם אצטרך בין לבין, ללכת לרופאים, ולעשות השתדלות גשמית, לטפל במצבי.
מאחר ובני משפחתי הכירו את הגישה שלי, לנושא של לימוד תורה בחצות, מזה שנים רבות, הם קיבלו בהבנה את דברי.
אמרתי להם שכאשר נגיע הביתה, נחשוב ביחד ונחליט, איך נטפל בבעיה הרפואית שצצה בפתאומיות. שוב ביקשתי מהם להעתיר לפני בורא עולם, יחד עם בנותי הנשואות, והחתנים שלהם, להתפלל ולבקש שתפילותינו, יבקעו רקיעים, בבקשה לרחמים וחסדי שמים, ולישועות גדולות ורפואה שלמה. הסברתי להם שרק "המפליא לעשות", יכול לסייע בעדי, ולמצוא לנו שליח טוב, רופא שיעזור לי בטיפול הרפואי, אותו אני צריך לעבור.

כאשר הגעתי הביתה, הסתגרתי למספר דקות בחדרי, וקודם כל ערכתי שוב וידוי. אמרתי את: החטאתי, עויתי ופשעתי, מעומקא דליבא, והתכוונתי לכל מילה שאמרתי. כפי שכתב הרמב"ם ע"ה: "רוב הרעות והמחלות הבאות על האדם, הוא גרם זֹאת לעצמו, על ידי התנהגות לא נכונה". ("דעות", ד/כ).

באותו לילה זיכני מלך העולם, לעשות מסירות נפש ולקום וללמוד בחצות לילה, אחרי מנוחה קצרה, לעומת הימים הרגילים, מאחר וחזרנו מאוחר מהרופא. גם בלימוד התורה בחצות, התחלתי להתיחד עם בורא עולם, ולבקש ממנו: "שזכות לימוד התורה בחצות בלילה הזה, תעלה לרפואת כל חולי וחולות עמך בית ישראל, ובכללם לרפואת עבדך ברכיהו בן מונה".
השקעתי את עצמי בלימוד, שברוך הוא וברוך שמו, הסיח את דעתי מהבעיה הרפואית החמורה שקיננה בגופי. בסיום הלימוד ותפילת שחרית, נסעתי לכיוון ביתי, כאשר הנני נושא תפילה, לאדון התפילות והסליחות: "אנא ריבון כל העולמים, בבקשה עשה עמי חסד, וזכני שלא אבזבז זמן מיותר, בריצות אל הרופאים, ובבדיקות הרפואיות, אותם עלי לעבור, וזכני שלא יפריעו לי בדיקות אלו, למצות את זמן לימודי כראוי, יותר מכל זכני שלא יפריעו לי ללימוד התורה בחצות".

באותו יום חשבתי ביני ובין עצמי, בלי לשתף את בני משפחתי, האם כדאי לי להמשיך לחיות, עם הבעיה הרפואית של המחלה הידועה, בלי לעבור כל טיפול רפואי?
מאחר וזיכוני מהשמים, לעשרים וארבע שנים של חזרה בתשובה, ובכך כאילו נולדתי מחדש, ובכל יום זיכני הבורא יתברך וישתבח שמו, להרהר בתשובה. זיכני מי שאמר והיה העולם, לצאת מאפלה לאורה, מאפלה של החיים החילוניים במשך כשלושים ושמונה שנים, לאורה של: תורה, תפילה ותשובה לשמן, מצוות ומעשים טובים. לא רק אותי זיכה בורא עולם לשוב בתשובה, אלא בחסדיו וברחמיו הרבים, זיכה גם את רעיתי ואת ילדינו, שגם הם ישובו בתשובה.

מתנת החינם הגדולה הזו, של החזרה בתשובה האירה בנשמתנו, והחיים שלנו הפכו להיות רוחניים יותר, ומלאי סיפוק מהמצוות בהם זיכנו, יוצר האדם.
הרגשתי כפי שנהגתי לומר בדרשות, וכפי שכתבתי בספר "מאפלה לאורה", בו סיפרתי את הסיפור על החזרה בתשובה שלי, שבורא כל העולמות כולם נתן לי חלק מהעולם הבא, כבר בעולם הזה, במובן החיובי של הדברים, כפי שראיתי שהם כתובים בספרי החסידות. במשך עשרים וארבע השנים של החזרה בתשובה, נהגתי בפשיטות ובתמימות בכל דבר: תורה, תפילה ותשובה, ומצוות. ניסיתי לקיים תמיד כל דבר חדש שלמדתי, וכל הנהגה טובה של חסידות. קיבלתי על עצמי הנהגות וקבלות, שלפעמים אפילו אנשים שנולדו בעולם התורה, לא תמיד זכו לקבל על עצמם.
אפשר להבין דברים אלו טוב יותר, לאחר קריאת מכתבה של בתי אלה תחי, ביום נישואיה, מכתב שכתבה לי, בשעת רצון ביום הנישואים, אותו כתבה מעומקא דליבא.
הנני מביא את המכתב כלשונה של בתי היקרה:

לאבא היקר לי מאד!
אני חושבת ומרגישה, שאני בעצם חייבת לך את חיי. אתה היית השליח הטוב של ד' להציל את נשמות משפחתך, ולזכותם לעלות על הדרך הישרה! אני מודה לך על שהצלת את חיי! על שלא ויתרת ולא הרפת, עד שראית אותי עולה על הדרך הנכונה ומתקרבת לעבודת בורא עולם.
אתה נתת לי את הבסיס האיתן לקיום המצוות, אתה הקנת לי ערכים יהודים, וכל פעם הוספת עוד נדבך ועוד נדבך לבנין אישיותי. זיכית אותי בכל כך הרבה קנינים רוחניים, שאני חושבת שהרבה אנשים חרדים מלידה טרם זכו להם, ובזכותך – אני זכיתי. כמו הענין של הברכות בכונה, להוציא רק מלים טובות מהפה, הרצון והשאיפה להחמיר ולעשות את הטוב ביותר, הדקדוק במצוות, הלשון הנקיה, כשרות המאכלים ועוד... ואם ארצה לכתוב את כל הדברים – הדיו יגמר, והמה לא יכלו.
תודה רבה על הכל!

ואני רוצה גם להודות לך על האוזן הקשבת, תמיד, בכל עת, מאז שאני קטנה אני זוכרת שתמיד היית מוכן ורוצה לשמוע ולהשתתף בכל הדברים שרציתי להשמיע. תודה על החֹם והאהבה שהענקת לי, על התמיכה והעדוד ועל העצות החכמות והנבונות! וכמובן על הדאגה והמסירות בלי קץ לעתידי – למצוא לי את זיווגי, על השעות, הימים והלילות הרבים שהשקעת בכך – כדי להבטיח בשבילי את הטוב ביותר. ישלם ה' פועלך הטוב ותהיה משכורתך שלמה מעם ה'!

ואני מבקשת ממך, אבא, סליחה "מכל הלב" על כל הפעמים שציערתי אותך, שלא כיבדתי אותך כראוי, ולא יראתי מספיק ממך, על כל אותן בקשות שלא מלאתי, אני מקוה שתסלח לי על הכל, ותמשיך להתפלל עלינו שנזכה להקים בית אמיתי של תורה וחסד ויהא זה בנין עדי עד.
ואני נושאת תפילה לד' שיזכה אותנו לכבד אותכם כל הימים, ולגרום לכם רק נחת ושמחה. ואני מברכת אותכם- אותך ואת אמא – שתרוו רוב נחת יהודית מכל צאצאיכם מתוך בריאות הגוף והנפש, עם הרבה שמחה ושלוה, ורק טוב וחסד ירדפו אותכם כל ימי חייכם. אמן.
מִבִּתְךָ האוהבת מאוד
אלה

זיכנו המחזיר בתשובה הגדול ביותר בכל העולמות כולם, לקרוא מכתב זה מספר פעמים. בכל פעם התרגשתי מחדש עד כדי דמעות, על הזכות של החזרה בתשובה, שניתנה לכל בני משפחתי, משמי שמי שמיא. כפי שניתנה בדורנו לעוד רבים שהיו רחוקים, שהסכימו כמונו ולוותר על חיים מתירנים לגמרי, ולקבל על עצמם בשמחה רבה ומתוך רצון והבנה: עול תורה, מצוות ומעשים טובים.
חייתי במשך כשלושים ושמונה שנים, חיים ללא תורה, לא ידעתי מה זה: קריאת שמע, להתפלל, לומר קדיש, לשמור ולקיים מצוות עשה, ומצוות לא תעשה, מהמצב הזה כפי שהיתי נוהג לומר בדרשות: "שהיתי מת-חי, במשך כשלושים ושמונה שנים". בנוסף לזה שזיכני מקיים כל העולמות כולם, לשוב בתשובה, זיכני גם ללמוד: להתפלל ולברך בכוונה, מילה במילה, ועוד הגדיל חסדו עמי וזיכני להוציא: סידור, תהלים ומחזורים מסדרת "תפילת השבים", שמשפרים את התפילה לאין שיעור. זכיתי והתקשרו אלי אנשים ונשים רבים, שהודו שהתפילות בסידור ומחזורים, וקריאת התהלים שלהם, השתפרה כל כך, וזכו להתחזק מאוד בזכות הספרים הנ"ל. עוד מתנת חינם מיוחדת זיכני יוצר השמים והארץ, בהוצאת הספר: "חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך", והספר "מאפלה לאורה", התקשרו אלי רבים מחוץ לארץ ובארץ, וסיפרו לי שבזכות הספר על מעלת לימוד תורה בחצות, זכו לפתוח כוללי חצות בארץ ובעולם, וללמוד בחצות לילה.
כמו כן סיפרו לי שהתחזקו והתרגשו מאוד מהספר "מאפלה לאורה".

גם אדם שזוכה לשוב בתשובה, אפילו רגע אחד, או שעה אחת, או יום אחד, דיו שבשביל זה הוא בא לעולם, ועליו לשמוח שמחה גדולה ולרקוד מרוב שמחה.
עבדכם, שזיכני ברוך חי העולמים, לשוב בתשובה יחד עם כל בני משפחתי, במשך עשרים וארבע שנים שלמות, לא רק שמח, אלא: שמחתי, ששתי ועלצתי מדי יום ביומו. בכל יום ויום הודתי לבורא עולם, וניסית לשמח אנשים רבים, ולקרבם לתורה כדי שיהיה להם זכות, להתקרב לבורא עולם, ולתורה תפילה ותשובה לשמן, מצוות ומעשים טובים.
בעשרים וארבע השנים של החזרה בתשובה, הרגשתי שאני שלם עם מה שבורא עולם מזכני, בכל מה שקשור לתורה ותפילה, זֹאת לעומת שלושים ושמונה השנים, בהם היתי חי-מת, לפני החזרה בתשובה. הרגשתי שחזרתי לשורשי אבות, ושנשמותיהם מאירים בי ובכל בני משפחתי לחיים טובים של תורה, שמחה שלום וששון.
הרגשת הסיפוק שליותה אותי, במשך כל השנים של החזרה בתשובה, הלכה והתחזקה מדי יום ביומו, כשאליה מתלוה התחזקות תמידית ונמשכת של: שלמות, רוגע, ישוב הדעת, ובעיקר התחזקות עולה ומתעלה, באמונה ובבטחון בשם יתברך ויתעלה שמו.

קיבלתי את כל מה שעובר עלי באהבה וברצון, הן לטוב, והן למוטב. השלמתי עִם כל מה שקורה איתי ועם כל בני משפחתי, מתוך אמונה שלמה, והבנה רבה שאם זה רצונו יתברך, בודאי שהכל הוא לטובה.
מאחר וזכיתי לראות בחוש, במשך כל השנים של החזרה בתשובה, שלי ושל בעלי תשובה רבים, מה שכתב רבנו יונה גירונדי ע"ה בספר "שערי תשובה": "שהשם יתברך בחסדיו וברחמיו הרבים, מזכה את בעלי התשובה, בכל דרכם, להשגות ולסיוע, מה שאין יד הטבע יכולה להשיג ולהבין".
זיכני מי שאמר והיה העולם, לקיים ולהבין במשך שנים רבות, את הכתוב בפרקי אבות: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו וכו' ".
לכן קיבלתי גם את הבשורה של המחלה הקשה, בשלות נפש יחסית.

הדבר העיקרי שהטריד אותי היה שההליכה לרופאים ולבדיקות תגזול מזמני בלימוד התורה, ואולי תפריע לי בלימוד תורה בחצות.
הקדמתי את כל ההקדמה הנ"ל, כדי להסביר שמאז שזיכני המלך עוזר ומושיע, להיות קצין בכיר בדרגה המקבילה לסגן אלוף, בתקופה שלפני החזרה בתשובה, עמלתי קשות והתאמצתי רבות, מאז שזיכני הבורא לשוב בתשובה, ושאפתי לזכות להגיע לדרגת עבד, לאדון האדונים.

ידעתי שקיבלתי את חיי כפקדון מאיתו יתברך, במיוחד, בכל השנים של החזרה בתשובה.
לכן אמרתי לעצמי, שאם בעל הפקדון, מבקש לקחת את פקדונו בחזרה, כך יהיה.
אם ירצה לזכותני להמשיך להשתעבד לו יתברך, ולהוסיף: ללמוד תורה בחצות, להתפלל ולעשות מצוות, זה ישמח אותי מאוד, שיזכוני ממרומי מרום, לצבור עוד מצוות, ובכך להכין לי עוד צידה לדרך.
בהתחשב בכל הנ"ל, שקלתי ביני לבין עצמי, את הכדאיות להתחיל במרוץ, של כל מה שקשור לטיפול רפואי, כולל בדיקות, לעומת המשכת חיי עִם המחלה, כפי שלמעשה חייתי מאז שהתחיל הגידול, ועד שהגיע לגודל של שישה ס"מ.
אם לא היתי עושה את הבדיקות הרפואיות, והמחלה לא היתה מתגלה כפי שהתגלתה, הרי היתי ממשיך לחיות כרגיל, בלי לדעת כלל שיש בגופי מחלה כלשהי.
קראתי בזמנו על הרב קרליץ ע"ה, מחבר הספר "חזון איש", שהתגלתה אצלו מחלה. הרב הלך לרופא והתייעץ איתו. הרופא אמר לרב שהוא צריך לעבור ניתוח, הרב שאל את הרופא, מה יהיה אם הוא לא יעבור את הניתוח? הרופא השיב שלרב יהיה קשיי תיפקוד מסוימים, ואולי גם קצת כאבים. הרב שקל את הנושא, והחליט שלא לעבור את הניתוח. בודאי שלא הגעתי לדרגה של "החזון איש" הקדוש ע"ה, מבחינה רוחנית, וגם מבחינה של הבנה בנושאי הרפואה, כפי שזכה להם הרב ע"ה. עם כל זה שקלתי ברצינות רבה ומתוך יישוב הדעת, אם כדאי בכלל להיכנס, לכל המערכת המורכבת, הקשורה לטיפול הרפואי. המשכתי להתפלל ולבקש מרופא כל העולמות כולם: "אנא ריבון העולם, עשה עמי נס להתנוסס, וכפי שהמחלה הזו באה לי, כך סלק אותה ממני, בלי טיפולים רפואיים, וביטול זמן תורה, והטוב בעיניך עשה".

ידעתי שאם אספר את הרגשתי לרעיתי תחי, שמאז שנודע לה דבר המחלה, היא לא היתה רגועה, בלשון המעטה.
לכן העדפתי להתייעץ עם בני אדירם הי"ו, שבנוסף להיותו תלמיד חכם, גם זכה להבין יותר ממני, בנושאים הרפואיים.
התקשרתי והסברתי לבני אדירם את ההתלבטויות שלי, אמרתי לו שמחד גיסא איני רוצה להשקיע זמן רב בכל מה שקשור לטיפול הרפואי, על חשבון לימוד תורה. כמו כן הסברתי לו, שאני שמח בעשרים וארבע שנים של חזרה בתשובה, שזיכני בהם יוצר העולמות כולם, והטוב בעיניו יעשה. מאידך גיסא, לא רציתי לטעות ולקבל החלטה על דעת עצמי.
בני שמע את הדברים, שקל אותם בדעתו, ואמר לי שלדעתו, כדאי ללכת לרופא מומחה, שיבדוק אותי ויחווה את דעתו, לגבי החיוב לערוך ניתוח.
לאחר ששמעתי את דבריו של בני, קיבלתי את דעתו. מאחר ולי לא היה כל מושג, בכל הקשור לטיפולים הרפואיים, התקשרתי לידידי ר' ישעיהו בן נעמי הי"ו, שסייע לחולים רבים, להגיע לטיפולים אצל רופאים מומחים אותם הכיר.

הוא ביקש ממני לשלוח לו, את כל המסמכים הרפואיים, שנמצאים בידי, בפקס, כדי שיפנה אותי לרופא מומחה מתאים. שלחתי לו את המסמכים הרפואיים בפקס, ולאחר שעיין בהם, המליץ לי לפנות לד"ר ח., ונתן לי את הטלפון שלו, אמרתי: "בשם השם יתברך שמו נעשה ונצליח, והשם יתברך שמו על כל עמו ישראל ועלינו ירויח". רק אחר כך התקשרתי לד"ר ח., והוא קבע לי פגישה למחרת היום, למחרת היום נסעתי עם רעיתי ובני אדירם הי"ו, למשרדו של ד"ר ח., שהוא רופא פרוקטולוג מומחה, לת"א. הרופא קרא את המסמכים, וביקש ממני לשכב על המיטה, כדי לבדוק אותי. שכבתי על המיטה, ושוב עברתי בדיקה מאוד לא נעימה וכואבת, על ידי הרופא.

לאחר הבדיקה הצטרפתי לרעיתי ובני וישבנו כולנו מול הרופא, כדי לשמוע מה האבחנה שלו.
הרופא אישר שיש לי גידול, באורך של כשישה ס"מ, באזור הרקטום. הוא הסביר לנו שהגידול נמצא במקום נמוך מאוד, לכן אי אפשר יהיה לשמור על הסוגרים. הסברו לווה באמצעות תמונות, ודוגמא של האזור בו נמצא הגידול. הוא הוסיף שצריך לעבור ניתוח של הוצאת המעי הגס, והוצאת הגידול. בנוסף, יהיה צורך לעשות באזור הבטן התחתונה, ליד הטבור, חור שממנו יוציאו חלק מהמעי, ומשם תצא הצואה בעתיד, לתוך שקית שמודבקת לגוף. הרופא אמר בצחוק, כדי להפשיר את האוירה: "אתה לא תצטרך בעתיד נייר טואלט". הרופא אמר את הדברים בצחוק, אבל אני בכלל לא צחקתי, גם לא חייכתי. ניסיתי להבין את דברי הרופא לעומקם, והדברים היו רחוקים מלהיות משמחים. הרופא אמר שבימנו יש רבים שיש להם "סטומה", כך נקרא המקום בבטן, שיש בו חור וממנו מוציאים חלק מהמעי, הוא הוסיף ואמר שיש בין חולי ה"סטומה" הרבים: חברי כנסת, ספורטאים ועוד, שכולם חיים עם ה"סטומה".
הוא הוסיף והסביר, והפעם ברצינות רבה: "עדיף לחיות עם "סטומה", שזהו המונח הרפואי, מאשר להיות בלי "סטומה" ולמות, הוא הסביר לנו בהרחבה דברים אלו, כי ראה שכולנו הופתענו מדבריו והסבריו, ולא ידענו בדיוק, לקראת מה אנו הולכים.

המידע המורחב הפתיע את כולנו. חשבנו שאני צריך לעבור ניתוח, אבל לא ידענו מה כולל הניתוח, ומה התוצאות שיהיו לאחר הניתוח.
באחת הבנתי וקלטתי, שבין יתר הדברים שאני עומד להפסיד, אם אעבור ניתוח זה, יהיה אחת המצוות המיוחדות בהן זכיתי במשך שנים רבות. המצווה היתה של ניקוי הגוף שלי, לאחר שהתפנֵתי, על ידי שטיפת המקום, עם סבון היטב, כדי לקיים את ההלכה: "שצואה בפי הטבעת, מעכבת, בנושאי: תפילה, לימוד תורה ומצוות.". התנתקתי ממחשבותי, וחזרתי למציאות של שמיעת דבריו של הרופא. ד"ר ח, טרח להסביר לנו, שבנוסף לבדיקה אצלו, אני צריך גם ללכת לרופא אונקולוג, שבתיאום עם הרופא האונקולוג, אמור להתבצע הניתוח על ידי ד"ר ח., הוא ביקש לידע אותנו שכדאי לערוך את הניתוח בהקדם האפשרי.

אחרי ששאלנו את הרופא, כולנו, מספר שאלות, הוא הבהיר לנו שוב, שהגידול הוא מסוכן, וצריך לטפל בהוצאתו בהקדם האפשרי, שאלתי שוב שאלת תם: "מה קורה אם אני לא עובר את הניתוח"? הרופא ענה מיד, שאפשר למות מזה. שילמנו לרופא שכר טירחה בסך – 900 ש"ח וברכנו אותו לשלום. התקשרתי לידידי ר' ישעיהו בן נעמי הי"ו, סיפרנו לו מה אמר הרופא, ושאלנו אותו לגבי רופא אונקולוגי מומחה. ר' ישעיהו המליץ על פרופסור א., ונתן לנו את הטלפון שלו. התקשרנו לפרופסור האונקולוגי, והוא הזמין אותנו לבוא למחרת אליו.
חזרנו הביתה רעיתי, בני ואני, כאשר דבריו של ד"ר ח. מהדהדים ברֹאשנו. ניסיתי להרגיע אותם, וגם את עצמי, ואמרתי להם, שאתפלל בכולל חצות, הלילה, לישועות גדולות מאיתו יתברך.
כל בן אדם יהיה חכם ככל שיהיה, כאשר שומע בשורות לא טובות, כפי ששמענו, ופתאום נודע לו שעליו לעבור טיפול רפואי, שהוא לא פשוט, בלשון המעטה. עובר זמן מסוים, עד שהאדם מצליח "לעכל" באמת, את כל המידע שהורעף עליו. כך היה גם איתי, התחלתי להבין לאט, אבל בברור, שאם אעבור את הניתוח, חיי כבר לא יתנהלו, כפי שהיו קודם.
כל הדברים ששמעתי מהרופא, רק חיזקו אותי לא לרוץ כל כך מהר לניתוח, ולבדוק ולהתייעץ ולשאול רבנים, וארגוני חסד המתמצאים בנושא הרפואה, באם עדיף להישאר ולחיות, עם המחלה בגופי כפי שהיא.

בשלב ביניים, עד לפגישה עם הפרופסור האונקולוג, רצתי וטסתי לבורא עולם, בתפילות ובתחינות, בבקשה לרפואה שלמה, ללא צורך לעבור ניתוח.
גם באותו לילה, בלימוד בכולל חצות, שפכתי לבי בתחינות: בלימוד תורה, בתיקון חצות ובתפילת שחרית. התחננתי לישועות גדולות ונצורות מאיתו יתברך.
בלילה נסענו בני אדירם הי"ו ואני לפרופסור האונקולוג. שוב ביקשתי מרופא העולמות כולם: "בשם השם יתברך שמו נעשה ונצליח, והשם יתברך שמו על כל עמו ישראל ועלינו ירויח", לפני שנכנסנו לפרופסור. פרופסור א. היה אדם נעים הליכות, הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הרופא ביקש לראות את המסמכים הרפואיים, ולאחר שעיין בהם, הוא ביקש שאתן לו רקע כללי, על מחלותי בעבר.
סיפרתי לרופא שהיתה לי סכרת גבולית, ושומנים בדם קצת גבוהים. כמו כן אמרתי לו שסבלתי בעבר מטחורים. מצאתי לנכון לספר לרופא שצמתי בעבר, במשך כשנה וחודשיים רצופים, לא כולל: שבתות חגים וראשי חודשים, והוספתי שלכן פעילות המעיים שלי לא היתה טובה.

הרופא רשם את כל הדברים, ושאל אותי: "מדוע צמת במשך שנה וחודשיים"?
עניתי לרופא שצמתי: "לכפרת מיליון עוונות של כל עַם ישראל ושלי".
כאשר הסברתי לרופא מדוע צמתי, בני אדירם התחיל לחייך. הרופא תוך כדי רישום הדברים, חזר ואמר: "צם לכפרת מיליון עוונות של עַם ישראל ושלו". בני אדירם ניסה בכל כוחו, לבלום פרץ צחוק, שלא היתה לו שליטה עליו, לשמע דברי הרופא. הסתכלתי על בני, וחיוך גדול עלה על שפתי. החיוך ירד מעל שפתי, כאשר הפרופסור הסביר לנו, שלפני הניתוח עלי לעבור: הקרנות, לקחת כדורים מיוחדים, ולעבור צילומי סי.טי, כל זֹאת לפני הניתוח.
הפרופסור אמר שיזמינו אותי, למשרדו, בבית החולים כדי שהמזכירה והפקידות, ידריכו אותנו וינחו אותנו בפרוטרוט, על כל הבדיקות שעלי לעבור. שילמנו לפרופסור סך של 1,200 ש"ח, ונפרדנו ממנו לשלום.

עכשיו, אחרי שהיינו אצל הרופאים הפרוקטולוג, ושמענו את דבריו, ואחרי ששמענו את דברי הפרופסור האנוקולוגי, נוסף לי מידע נוסף, שלא ידעתי אותו קודם. יותר מכל חששתי מההקרנות, אותם עלי לעבור. חששתי שתהיה לי נשירת שערות בכל גופי, ודאגתי מאוד שמא אאבד את הפאות שלי.
נכנסנו לרכב, כאשר דברי הפרופסור מרעידים את ליבנו, "וצועקים" בראשנו.
המידע החדש והמורחב שהתוסף לנו, אחרי שמיעת דברי הפרופסור, התחיל להתעכל אצלנו, לאט, לאט. שברתי את השתיקה, ודיברתי עם בני בפתיחות, אותה לא יכולתי לדבר עם רעיתי, שככל ורוב הנשים, היתה דאגנית יותר.

אמרתי לבני שדברי הפרופסור, רק חיזקו את דעתי, שאולי עדיף לחיות עם המחלה בגופי, בלי לעבור כל טיפול, ובלי לעבור ניתוח. הסברתי לו שאיני מעונין שההקרנות יגרמו לי לנשירת שערותי, ולאיבוד הפאות שאותם גידלתי, ואיתם הלכתי מזה שנים רבות, כחלק מהתהליך של החזרה בתשובה.
בני שהבין שאני מתכוון ברצינות למה שאני אומר, שקל את דברי למשך מספר רגעים ואחר אמר לי: "אבא אני אתקשר הלילה לרב פישר מירושלים, אספר לו את כל מה ששמענו מהרופאים, אסביר לו את ההתלבטות שלך, באם לעבור את הניתוח, ונשמע מה דעתו?
הסכמתי לדבריו של בני, והוספתי שבינתיים נראה לי שכדאי לפנות לרופא פרוקטולוג מומחה נוסף, כדי לקבל חוות דעת נוספת.
בני הסכים שכדאי לפנות לרופא מומחה נוסף. כאשר הגענו הביתה, רעיתי ביקשה שנספר לה מה אמר הפרופסור האונקולוגי. סיפרנו לה את מה שאמר, ורעיתי בֵּרְכַה שהבורא יתברך שמו יזכנו לרופאים טובים, שיהיו שליחי מצווה, והטיפול הרפואי יעבור על ידם, בהצלחה רבה.

הודתי לבני על הליווי שליוה אותי עד היום, ואמרתי שאני הולך לישון, במעט זמן שנשאר לי, כדי לזכות לקום וללמוד בחצות לילה.
ביקשתי מבני, שיבדוק את מה שסוכם בינינו, עם הרב פישר, ושיעדכן אותי מה אמר?
הלכתי לישון, כאשר אני מנסה להשתחרר מהמחשבות שמציקות לי, לאחר כל מה ששמענו הלילה. עבר זמן עד שנרדמתי, וכרגיל זיכני יוצר אור ובורא חושך, להתעורר לפני שהשעון צלצל.
רעיתי אמרה לי, שבני אדירם ביקש שאצור איתו קשר, מיד כאשר אתעורר, התקשרתי לבני, והוא אמר לי שדיבר עם הרב פישר, והסביר לו את כל מצבי הרפואי, ומה שאמרו הרופאים. בני אמר לי, שהרב פישר אמר באופן נחרץ, שעלי לעבור את הניתוח בהקדם האפשרי, כמו כן הוסיף שהרב ישמח להסביר לי את הנושא. התקשרתי לרב פישר שליט"א ובסייעתא דשמיא, השגתי אותו מיד, הזכרתי לו שבני דיבר איתו לגבי, ושאלתי מה יקרה אם לא אעבור ניתוח? הרב פישר הסביר לי שנערך סקר בארה"ב על 150 חולים שלא עברו את הניתוח, וכולם נפטרו. הוא אמר שעלי לקיים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ולעבור את הניתוח.

למחרת התקשרתי וקיבלתי רשימת רופאים מומחים שהם פרוקטולוגים.
מהשמים שלחו אותנו לרופא פרוקטולוג, ברמת אביב, שסיפר לנו שהוא היה בין הראשונים בארץ, שערך ניתוח לפני כעשרים וחמש שנים, כפי שאני צריך לעבור.
שוב התבקשתי לשכב על המיטה, לעבור בדיקה מאוד לא נעימה וכואבת. לאחר הבדיקה, הפרופסור אישר את דברי הרופאים הקודמים, שיש לי גידול, ושעלי לעבור ניתוח להסרת הגידול, בהקדם האפשרי. לא התבישתי לשאול גם את הפרופסור הזה: "דוקטור מה קורה אם אני ממשיך לחיות כך, עם המחלה בלי לעבור ניתוח"? תשובת הרופא היתה: "ראיתי בעבר, כמה חולים שסירבו לעבור ניתוח, שמעתי אותם זועקים בכאב רב, במשך תקופה ארוכה, לפני שנפטרו".
שמעתי את דברי הפרופסור, שנשמעו כנים. הפרופסור אמר שהוא כיום כבן 80 שנים, ויש לו נסיון רב, במחלות דומות למחלתי.

המלצתו היתה ברורה, ואינה משתמעת לשתי פנים, שעלי לעבור את הניתוח, בהקדם האפשרי.
הודנו לפרופסור על בדיקתו, ואבחנתו והמלצתו, ונפרדנו ממנו לשלום.
כאשר נכנסו לרכב אמר לי בני אדירם: "אבא הלכנו לכמה רופאים והתיעצנו, גם עם הרב פישר שליט"א, נראה שאין מנוס אלא לעבור את הניתוח". לצערי, לא היתה לי ברירה, אלא להסכים עם דבריו של בני.

מצאתי לנכון לומר לבני: "אני מתפלל מעומקא דליבא, לבורא עולם, מאז שהתגלתה אצלי המחלה, שיעשה עמי נס להתנוסס, שלא אצטרך לעבור את הניתוח, וכפי שבאה לי המחלה, כך תסתלק ממני. אנו עשינו את שלנו עם כל הבדיקות אצל הרופאים, ואם בורא עולם יזכני ויצילני מניתוח, אשמח מאוד, ואם ירצה רופא עולם שאעבור את הניתוח, אני אתפלל יחד איתכם, שיעבור בהצלחה ולרפואתי". דברי הרגיעו את בני, והחלטנו ביחד להמשיך בשלב זה, את כל הקשור לבדיקות והכנה לקראת הניתוח, בתקוה שבורא העולמות כולם, יעשה בחסדיו וברחמיו הרבים, ויזכה אותנו, ברופאים שליחי מצוה טובים, שהטיפול הרפואי יהיה על ידי בורא האדם ויוצרו, באמצעות הרופאים.
כאשר הגענו הביתה, רעיתי "תיחקרה" אותנו: "מה אמר הרופא"?

סיפרנו לה את אבחנתו של הרופא, ומה החלטנו לעשות. השארתי את בני להמשיך לדבר עם רעיתי תחי, ונכנסתי לחדרי, כמובן כדי לשפוך את ליבי לפני בורא הרפואות כולם.
פתחתי ואמרתי: "ריבון העולמים ואדון האדונים, אתה יודע: שחטאתי, עויתי ופשעתי, אף על פי שאיני כדאי ואף על פי שאיני ראוי, הריני פונה אל רחמיך וחסדיך הרבים. הנני מבקש ממך: סליחה, מחילה וכפרה, ויהי רצון שתזכני אכן, לתקן ולהתתקן, ולהתחיל מחדש, כבר מרגע זה. אתה יודע שהנני מבשר ודם כמו כל האדם שיצרת, והיצר כוחו כאש, לכן הנני מודה שבודאי יכול היתי לעשות בכל מה שקשור לתורתך, הרבה יותר ממה שעשיתי. עם כל זה הנני מבקש ומתחנן, שבזכות אבותינו שבטחו בך, ובזכות כל הצדיקים לומדי החצות, בכל הדורות הזמנים והגלגולים, שתרחם עלי, ותקיים בי "מודה ועוזב ירוחם", אנא עושה הרפואות בשמים ובארץ, יודע אני בודאות שרק בידך להחיות נפש כל חי. בבקשה ממך תתברך חוס וחונני וקבל בבקשה את שועתי וזעקתי, היוצאים מעמקי לבי, ואמור למלאך "פדעהו מרדת שחת".

בבקשה ממך עשה בעבור שימך הגדול, ותן לי לנצל את כל כחות: הנפש, רוח, ונשמה, חיה ויחידה, להשתעבד לך באמת. תן לי כוחות משמי שמיא, להתמודד עם המחלה שבאה לגופי. ועד לניתוח שעבדך צריך לעבור, המשך לזכותני: ללמוד תורה בחצות לילה, להתפלל אליך מעומקא דליבא, לתקן את מידותי, ויותר מכל, לחזור בתשובה שלמה, לפניך תתברך. בקשה מיוחדת אליך יוצר הרפואות, אתה בעצמך תתברך תעשה לי את הניתוח הזה, אם אני צריך בכלל לעבור אותו. זכה אותנו ברופאים שיהיו שליחי מצוה טובים, שבאמצעות ידיהם ומוחם, אתה תעשה את הטיפול הרפואי, אם אני צריך לעבור אותו. עדיין הנני מתחנן, כורע ברך לפניך עוזר דלים, "אנא עשה עמי, נס להתנוסס".

הנני מסיים "בידך אפקיד רוחי", אנא זכני שיתקיים בי "פדית אותי ה', קֵל אמת", מעבדך ברכיהו שתמיד שגור בפי: בך בטחתי, בך אני בוטח, ובך אני אבטח".
חזרתי בחזרה לסלון בו ישבו רעיתי ובני שיחיו. הם הסתכלו עלי במבט של דאגה, מאחר ופתאום נעלמתי לכיוון חדרי, בלי לומר להם מילה. הפשרתי את האוירה כאשר אני מסביר, שהלכתי לחדרי להתיחד עם בורא עולם, ולהתפלל לישועות, והוספתי: "אני מתפלל ומבקש כל הזמן שיעשה עמי נס להתנוסס". שניהם ענו אמן, וברוך ה' נראו רגועים יותר, אחרי ששמעו את דברי.
רק אחרי: שהתפללתי, למדתי בחצות, המשכתי בוידויים, וביקשתי מרעיתי ובני משפחתי להתפלל לרפואתי, רק אז החלטתי להתחיל לטפל במצבי הבריאותי, ובטיפול במחלה הלא טובה שנמצאת בגופי, לא אהבתי להשתמש בכינוי הנפוץ של שם המחלה, (שלא היה אהוב עלי, כי לא הזמין בשורות טובות). כאשר אני מקוה ומיחל, שאדון הנפלאות יושיעני ויבשרני בשורות טובות בקרוב.

קבעתי תור אצל רופא המשפחה, כדי לקיים את הכתוב "ורפֹא ירפא", וכהסבר חכמים: שניתנה רשות לרופא לרפא. כמו שכתב רש"ר הירש, בפרשת משפטים: "ורפא ירפא, כפל הכתוב לשונו – להוציא מליבם של אלה הטועים ואומרים שמי ששואל ברופאים, כביכול אינו בוטח ברחמי שמים: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".
ורבנו אבן עזרא בפירושו לפרשת שמות כתב: "ורפֹא ירפא", לאות שניתן רשות לרופאים, לרפא המכות והפצעים, שיראו בחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים הגוף, ביד השם לרפאותו. וכן כתוב: "כי הוא יכאיב ויחבוש". ("איוב" ה, יח). ובפרשת משפטים, מוסיף אבן עזרא: "והמכה היא מיד האדם, ויוכל האדם לרפאותה. ושואל, ומי ירפא שיכה השם"? רק הכתוב אמר: "יך ויחבשנו", ("הושע" ו, א).
בעיני היה פשוט ביותר, על אף הפירוש ש"רפֹא ירפא", הוסבר שניתנה רשות לרופא לרפאות, ש"רפֹא ירפא", פירושו שהשם הוא זה ש"רפֹא ירפא". כפי שהסביר האבן עזרא לעיל, וכפי שאביא עוד פירושים, וכפי שראיתי שאכן כך מפרשים חכמים וגדולים רבים.

וראיתי בין המפרשים שכתבו שהשם הוא זה שמרפא כפי שכתב רמב"ן בפרשת בחוקותי: "אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה' ". ב"תולדות יצחק" פרשת משפטים כתב: "ורפֹא ירפא, נתנה רשות לרופא לרפא מכת חרב, אבל החולאים השם יתעלה ירפאם". כל הפירושים שהבאתי לעיל, בענין שרופא העולמות כולם הוא זה שמרפא. (בימינו שיש הסתר, הרפואה לכאורה, כאילו באה על ידי הרופאים: המטפלים, מנתחים וכו'), חיזקו אותי להמשיך: להתפלל, להתחנן, לשווע וליחל לבורא עולם, שהוא ירפאני, באמצעות הרופאים. הגעתי לרופא המשפחה, עם המסמכים הרפואיים שמאבחנים את המחלה מהרופא הפרוקטולוג, שהמליץ על ניתוח בהקדם, ועם המלצה דומה מהפרופסור האונקולוגי. שאלתי את רופא המשפחה, אם שמע או מכיר את שמות הרופאים הממליצים לניתוח, והוא ענה בחיוב שמכירם ושמע עליהם.

הרופא ניסה להרגיע אותי, והסביר לי שהרופא הפרוקטולוג, דומה בעבודתו למכונאי בעל שם. הוא הוסיף, שכפי שהמכונאי המפורסם, מתקן את הרכב באופן הטוב ביותר, כדי לשמור על שמו המפורסם, וכדי שימשיכו להגיע אליו לקוחות מרוצים. כך הרופא הפרוקטולוג הוא מעין מכונאי, שמבצע את הטיפול בגופו של החולה, במקום ברכב, וגם רופא זה מעונין להמשיך ולהתפרסם, כדי שיבואו אליו חולים נוספים ורבים.

שמעתי את הדימוי של רופא המשפחה, והרהרתי ביני לבין עצמי: "אינני רכב שזקוק לטיפול, הנני בן אדם בשר ודם, שזקוק לישועות, מאיתו יתברך". רופא המשפחה נתן לי הפניה לניתוח דחוף, לבית חולים תל-השומר ("שיבא"), והפניה להמשיך טיפול אונקולוגי.
יצאתי מרופא המשפחה, כאשר עיני נשואות השמימה, וליבי תפילה לצורנו מגן ישענו: "אנא אבינו אב הרחמן, זכני שלא לבטל זמן של לימוד תורה, בגלל הבדיקות "והריצות" לרופאים, עד לתאריך הניתוח שיקבע עלידך תתברך".

במשך שנים רבות זיכני נורא תהילות, לקרוא אחרי תפילת שחרית, את הפסוקים שיש נוהגים לאומרם, לאחר התפילה.
בין הפסוקים שנהגתי לומר היה פסוק כו, מספר שמות, פרשת בשלח, פרק טו: "ויֹאמר אם שמוע תשמע, לקול ה' אלוקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".
יש כאן הבטחה מהתורה, שרופא כל העולמות כולם, מבטיח שמי שמקיים את הכתוב, ככתבו וכלשונו, לא תבוא עליו מחלה.
אומנם לא פשוט כלל, לקיים את כל הכתוב בפסוק הנ"ל, אבל לפחות אם אדם מאמין בכתוב ומשתדל לקיימו, כמיטב יכולתו, בודאי שיזכה לישועות גדולות ונצורות, לעומת אדם שאינו מאמין בכתוב, ואינו מעונין לקיימו.

אביא כאן קצת פירושים מיוחדים, על הפסוק הנ"ל, כדי לחזק את כל החולים, שהישועה והרפואה היא מרופא כל בשר ומפליא לעשות:
"ויאמר אם שמוע תשמע", שמע אדם מצוה אחת, משמיעין אותו מצוות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמע. שכח אדם מצוה אחת, משכחין אותו מצוות הרבה, שנאמר אם שכוח תשכח (דב' ח, יט). "לקול ה' אלוקיך", מלמד שכל השומע בקול גבורה, מעלה עליו הכתוב כאלו שימש לפני חי העולמים ב"ה. "והישר בעיניו תעשה", זה משא ומתן, שכל הנושא ונותן באמונה, ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב, כאלו קיים כל התורה כולה. "והאזנת למצוותיו", אלו הלכות. "ושמרת כל חוקיו", אלו גזירות. "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך", ואם אשים, "כי אני ה' רופאך", כך דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, "שמוע" יכול רשות, ת"ל תשמע, קבעו הכתוב חובה. ד"א "תשמע", זה הכלל שכל התורה כולה כלולה בו. "לקול ה' אלוקיך, אלו עשר דברות, שנאמרו על הר סיני. "והישר בעיניו תעשה", אלו אגדות משובחות, הנשמעות באוזני כל אדם. "והאזנת למצותיו", אלו גזירות. "ושמרת כל חוקיו", אלו עריות. אם עשית כן, "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך". מה ת"ל "כי אני ה' רופאך"? אמר לו הקב"ה למשה, דברי תורה שנתתי לך, חיים הן לך, רפואה הן לך, שנאמר "כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא" (מש' ד, כב). ד"א "כי אני ה' רופאך", ר' יצחק אומר אם אין בהם מחלה, למה הן צריכין רפואה? אלא אמור מעתה, "לא אשים עליך" בעולם הזה, "כי אני ה' רופאך", לעולם הבא. ("מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי", שמות פרשת בשלח, פרק טו פסוק כו)
וב"פסיקתא זוטרתא" (לקח טוב) שמות, פרשת בשלח, הוסיף על הנ"ל:

"ד"א אם שמוע תשמע, אם שמע מעצמו, משמיעין לו מן השמים, וכה"א יהב חכמתא לחכימין, ומנדעא ליודעי בינה (דניאל ב כא). מכאן אמרו הבא ליטהר מסייעין אותו. ד"א אם שמוע תשמע. אם שמעת בילדותך, סופך אתה שומע בזקנותך. מכאן אמרו אם שמעת בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע : לקול ה' אלוקיך. אלו עשרת הדברות, שנאמרו מפה אל פה, בעשרה קולות, שנאמר מן השמים השמיעך את קולו (דברים ד לו): והישר בעיניו תעשה. זו לפנים משורת הדין: ד"א והישר בעיניו תעשה. היינו דתנן איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. והאזנת למצותיו. אלו הגדות המשובחות, הנשמעות באוזני כל אדם: ושמרת כל חוקיו. אלו הלכות, שיש בהן איסור והיתר טומאה וטהרה: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. תלה הכתוב הלשון, בדבר שראו עיניהם: כי אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים: רופאך. אם לא ישים מה צורך רפואה? אלא אפילו אם אשים אני ה' רופאך, דברי ר' יהושע. ר"א המודעי אומר אם שמוע, יכול רשות? תלמוד לומר תשמע חובה: לקול ה' אלוקיך. הכליל כל התורה. כי אני ה' רופאך. זו תורה, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד כב), ואומר רפאות (הוא) [תהי] לשרך (שם ג ח): ד"א רופאך. לעולם הבא":

המשכתי לקרוא בכל יום לאחר תפילת שחרית, את הפסוק הנ"ל, שחיזק אותי מאוד, ונטע בי כוחות: נפש וגוף עילאיים, בטחון ואמונה, שרק המצמיח ישועות ובורא רפואות, יכול להצילני מהמחלה הידועה "שנחתה" עלי.

הנני מוצא לנכון להסביר, שאת רוב המקורות שמזכני קֵל ברוך גדול דעה, להביא בספר זה, ליקטתי ואספתי לפני כתיבת הספר.
רק על חלק מהמקורות התורניים המובאים בספר, קראתי בספרי מוסר וחסידות, אך רובם לוקטו לפני שהתחלתי לכתוב את הספר.
ביקשתי מהמזכירות בקופת חולים, טופס 17 בהמשך להפניה של רופא המשפחה, להמשיך טיפול רפואי, בבית חולים "שיבא", לפני הניתוח.
רעיתי קבעה לי תור: לרופא הפרוקטולוג, ולפרופסור האונקולוגי.

ביום שקבעו לנו את התור לרופא הפרוקטולוג, רעיתי הצטרפה אלי, ויחד נסענו לבית חולים "שיבא", אמרתי בדרך: "בשם ה' נעשה ונצליח... והוספתי: פסוקים, ותפילות לישועות". כך נהגתי בכל פעם שנסעתי לבדיקות וטיפולים. כמו כן לקחתי איתי את סידור התפילה. ד"ר ח. קיבל אותנו, בדק אותי שוב, וכתב המלצה לניתוח בהקדם האפשרי. הוא ביקש מאיתנו לחזור אליו להמשך טיפול, לאחר שאתקבל אצל הרופא האונקולוגי. ביום שנקבע לי תור לפרופסור האונקולוגי, נסענו שוב רעיתי ואני לבית החולים.
התקבלנו עלידי הפקידות של המחלקה האונקולוגית.

הן קיבלו מאיתנו את המסמכים הרפואיים וטופס 17, וביקשו שנמתין עד שיקראו לנו לפרופסור.
כאשר הגיע התור שלנו, נכנסנו לפרופסור, הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ונתן לנו הסבר קצר, על המשך הטיפול. לאחר מכן קרא לאחת המזכירות ומסר לה את התיק הרפואי, וביקש ממנה, לתת לנו הסבר מורחב יותר, להמשך הטיפול. המזכירה הסבירה לנו שצריך לקבוע תור להקרנות, שימשכו כחודש ימים, כמו כן אמרה שבמשך החודש הזה צריך לקחת כדור מיוחד וחזק, שקשור לטיפול הרפואי.
המזכירה נתנה לנו מירשם לקבלת הכדור המיוחד, ומסרה לנו חוברת הסבר לגבי כל הטיפול שצריך לעבור, וכן הפניה למחלקות שונות, לטיפול נוסף.
יש לציין שכל הטיפול בבית חולים "שיבא" התנהל בצורה מסודרת ביותר, ובמיומנות רבה, של כל מי שהיינו אצלו, הן הרופאים, והן המזכירות והפקידות. חזרנו לד"ר ח. הרופא הפרוקטולוג, כפי שביקש לאחר שהיינו במחלקה האונקולוגית.

הרופא ברך אותנו לשלום, פתח את התיק, והתחיל לעיין במה שכתבו במחלקה האונקולוגית.
כאשר הגיע למסמך שקובע כי צריך לעבור חודש הקרנות, ואת הכדור המיוחד, הוא שאל: "למה צריך הקרנות במשך חודש ימים, די בטיפול קצר של הקרנות, במשך שבוע ימים". הרופא כתב המלצתו בתיק הרפואי, והפנה אותנו להמשך טיפול. הוא ביקש שנגיע אליו שוב לבדיקה, לפני הניתוח. רק בהמשך הטיפולים הבנו, כמה סייעתא דשמיא היתה לנו, בכך שהרופא ד"ר ח. החליט, שמספיקים שבעה ימים של הקרנות, במקום חודש ימים ובנוסף, הכדור המיוחד.
מד"ר ח. התחלנו בסבב שכלל: הרופאה האונקולוגית במחלקה. הרופאה ד"ר שרה תחי, קיבלה אותנו וטיפלה בנו במקצועיות ובנעימות.
היא ביקשה לבדוק אותי, כדי לאמת את האבחנה הרפואית. לא היה נעים לי כלל, וכל זֹאת בלשון המעטה להיבדק עלידי הרופאה. הבטתי כלפי רעיתי תחי, שסימנה לי במבטה, כאילו אין ברירה ועלי להיבדק.

שכבתי במיטה של הבדיקות, ואף על פי שלא היתה לי ברירה, נאלצתי לעבור שוב, בדיקה מכאיבה ובלתי נעימה.
הרופאה אישרה שיש לי גידול באורך שישה ס"מ. כאשר בדקה את התיק, היא ראתה את ההמלצה של ד"ר ח. שדי בהקרנות למשך שבוע בלבד, היא שאלה בקול: "מדוע הרופא הפרוקטולוג קבע בהמלצתו, שדי בהקרנות של שבוע בלבד, בניגוד להמלצת הפרופסור האונקולוגי, שצריך לעבור טיפול של הקרנות במשך חודש ימים, ובנוסף לקחת את הכדור המיוחד"?
אמרנו לה שכך נאמר לנו עלידי ד"ר ח. הי"ו.

הרופאה שקלה את הענין בדעתה, ולאחר זמן אמרה שהיא צריכה לבדוק את הנושא, עם מנהל המחלקה האונקולוגית, בבית החולים.
היא ביקשה מאיתנו מחילה למספר דקות, לקחה איתה את התיק הרפואי ויצא מהחדר.
לאחר מספר דקות היא חזרה. הרופאה אמרה שבדקה את הנושא עם מנהל המחלקה האונקולוגית, והוא אישר את המלצתו של ד"ר ח. הי"ו. באותו זמן לא יכול היתי לתאר לעצמי, כמה זמן וכמה סבל נמנע ממני, על ידי בורא כל העולמות כולם, שהציל אותי מטיפול ממושך בהקרנות, ומנע ממני שימוש בכדור חזק, שיש לו תופעות לואי שונות, המשפיעות על גוף האדם. אחרי שסיימנו אצל הרופאה האונקולוגית, המשכנו בסבב והלכנו לעובדת סוציאלית.

העובדת סוציאלית מילאה טפסים, של הרקע הכללי המשפחתי, והסבירה לנו את הזכויות שמגיעות לנו, בכל הקשור לניתוח ותוצאותיו.
כאשר היא שמעה שיש לנו בת קטנה כבת 11 שנים, היא המליצה לספר לילדה בעדינות, שאביה חלה וההשפעה של המחלה על כל המשפחה.
רעיתי התנגדה בכל תוקף, להצעה של העובדת סוציאלית. כבר מהיום הראשון שנודע לנו על המחלה, רעיתי תחי ביקשה ממני ומכל בני המשפחה, שלא לשתף את בתי בכל דרך, ובכל מה שקשור למחלה.

העובדת סוציאלית ניסתה להסביר, שילדים יש להם את ההבנה שלהם, ושעדיף לשתף את הבת בנושא, מאשר שהיא תגלה בעצמה, ואז היא תהיה מודאגת הרבה יותר. כמו כן הציעה, שנציגים מבית הספר, ידברו על הנושא עם הבת.
אף על פי שהסכמתי עם הגישה של העובדת סוציאלית, ידעתי שרעיתי לא תסכים לשתף את בתי, ולא תקבל את דעתה של העובדת סוציאלית, לכן העדפתי לשתוק.
העובדת סוציאלית נתנה לנו את מספר הטלפון שלה, ואמרה שניתן להתקשר אליה בכל ענין שנרצה.
הודנו לה על טיפולה המסור, וברכנו אותה לשלום.

אחרי העובדת סוציאלית, פנינו לדיאטנית. גם היא מילאה טפסים, לגבי מצבי הבריאותי, וסוגי האוכל שאני נוהג לאכול.
הדיאטנית הסבירה לי, מה עדיף לאכול לפני הניתוח, ומה עדיף לאכול לאחר הניתוח, ונתנה לנו רשימת מזונות מודפסת בנושאים אלו.
במשך כל הסבב שעשינו באותו יום, בכל מקום שראינו שיש תור גדול והרבה אנשים ונשים במקום, "תפסנו" לנו פינה במקום שלא היו אנשים, ורעיתי תחי הלכה מדי פעם, לבדוק מתי יגיע התור שלנו.
בכל מקום שחיכינו בתור, השלמתי מתוך הסידור, את קריאת הפסוקים שהנני נוהג לומר בסיום התפילה, אותם לא הספקתי לומר באותו יום, בזמן.
כמו כן נשאתי תפילה למלך הכבוד, שיזכנו ברופאים שיהיו שליחי מצוה טובים, ושאזכה באותו לילה, ללמוד בחצות. פי לא פסק מתפילות ופסוקים, כגון: ימלא פי תהילתך... עננו בזכות האבות, עננו מגן דוד עננו ועוד. בדרך כלל, אינני נוהג ללכת לבתי חולים, מטעם הקשור לאיסור להיות במקום שיש נפטרים, והמבין יבין. לכן מלבד לבדיקות: שלי ושל בני משפחתי, הנני מדיר את רגלי מכניסה לבתי חולים.

אף על פי שברוך ה', לא היה לי צורך במשך שנים רבות, להיכנס לבתי חולים, נהגתי לומר בדרשות לאנשים ונשים שהיו מתלוננים על מצבם שאינו טוב: "מי שחושב שיש לו בעיות, מוזמן לבקר בבית חולים, לראות את החולים הנמצאים בהם, ולהבין עד כמה מצבו טוב, לעומת החולים בבתי החולים. בביקור הזה בבית החולים, ובשאר הביקורים שהיו לי, לצערי, נדהמתי לראות כמה חולים ומבקרים מגיעים לבית החולים, כולל למחלקות שמטפלים במחלה הלא טובה.
בין המבקרים היו אנשים חרדים, מבוגרים וצעירים, כולל ילדים, שביניהם היו כאלה ששערותיהם נשרו, ולא נראו במצב טוב.
כפי שכתבתי קודם, זכיתי להתפלל במשך שנים רבות לרפואת כל עם ישראל בארץ ובעולם. אבל מעולם לא ידעתי, עד כמה רבים החולים, הנמצאים בטיפולים בבתי החולים.
נחרדתי חרדה גדולה ונבהלתי ממראה עיני.

בית החולים דמה למעין עיר קטנה, הכולל מחלקות רבות, לכל סוגי החולים השונים.
בהמשך, בכל פעם שהגעתי לבית החולים, ראיתי כיצד נפתחות: מחלקות נוספות, ומשרדי קבלה נוספים, לאלו שהיו כבר. תנופת הבניה בבית החולים, היתה בשיא פריחתה.
במהלך הסבב שעשינו בבית החולים, וזה היה בשנת תשע"א, נמסר לנו שיש כ-25,000 חולי "סטומה" בארץ, נתון מפחיד ביותר ומדאיג מאוד, על שרק לסוג אחד מהמחלה הלא טובה, יש עשרות אלפי חולים.

אף על פי שאני מעדיף לספר על מחלותי כסדר, הריני להוסיף, שכאשר הגעתי לבית חולים "שערי צדק" בירושלים, לעבור ניתוחי בקעים, בפעם השניה, אמר לנו פרופסור ר. שעשה לי את הניתוחים המורכבים: "בכל חודש עוברים במחלקה שלנו, 150 ניתוחים הקשורים למחלה הלא טובה, רק בנושא הדומה לשלכם". אם במשך חודש עוברים 150 ניתוחים כאלה רק לסוג מחלה אחד, הרי שבשנה עוברים 1,800 ניתוחים, כל הניתוחים האלה, הם רק לסוג מחלה אחת. זֹאת בנוסף לשאר בתי החולים בארץ, כגון: "שיבא", "בלינסון", "איכילוב", ועוד, בכל הארץ. ובנוסף לחולים מעם ישראל, שנמצאים בכל ארצות העולם. נתונים ומספרים אלה מדאיגים ומפחידים מאוד.
כפי שהנני נוהג לומר בדרשות, ובדברי חיזוק בכולל, לגבי מצב החולים בארץ: "פחד פחדים". הנני מוסיף לגבי המצב, שלצערנו, איננו הולך ונרגע: "שומו שמים, ורעדי ארץ, על כך שבאתנו, אוי לנו ואבוי לנו, שזה המצב בארץ ובעולם". כדי להמחיש קצת מה עוברים חולים שחולים במחלה המפחידה, מצאנו לנכון להביא מעשה זה:

רחוק מפנינים מכרה
חתונת הכסף
"היום חתונת הכסף שלנו", אומרת רויטל. המבקרת שיושבת אצלה, מזועזעת עד היסוד מהמצב הנורא אליו הגיעה רויטל בזמן כל כך קצר, מחכה לאנחה, לדמעה, לשברון הלב. חתונת הכסף... זה נשמע תואר כל כך משמח, כל כך עליז, כל כך חגיגי ומשמח. השנים הקשות של גידול הפעוטות כבר מאחור, עכשיו נשאר לקטוף את הנחת, לחבק את הנכדים ולקנות להם מתנות, וכמובן להתענג על מסיבת חתונת הכסף היפה, לפתוח את המתנה המושקעת שהכינה כל המשפחה, ולהרים עינים בתודה גדולה על מה שהיה ומה שעתיד להיות.
במקום זאת, מרותקת רויטל למיטתה שבמחלקה האונקולוגית. צעירה כל כך – בסך הכל בת ארבעים וחמש וקצת... והיא מרותקת לגמרי, לא יכולה לעזור לעצמה, קרועה לגמרי מילדיה וממשפחתה, מאושפזת מזה חצי שנה ועוברת יסורי איוב.

היא יודעת, המבקרת, כמו שיודעים כל האחרים שנחשפו לזוועה האיומה הזו, שלרויטל אין סיכויים לשרוד את המחלה הזו, בדרך הטבע. כשהיא התגלתה – היא כבר היתה במצב סופני לגמרי, הרופאים לא נתנו שום-שום סיכוי. בכל זאת, רויטל המשיכה להתפלל בחום, המשיכה להאמין, המשיכה לקוות.
כשהיסורים קרעו ממנה פיסות פיסות, היא נלחמה על צלילות ועל שפיות, אבל את התקווה היא לא איבדה. היא רצתה לראות את הילדים, לראות שטוב להם, שיש מי שדואג, שהם מרגישים עטופים גם בימים איומים כאלה.

היא לא חשבה על עצמה, כמו שאף פעם לא חשבה על עצמה. המשפחה קודמת בעלה התלמיד חכם, הילדים... בשבילם יש הכל, בשבילה לא צריך כלום.
"אפילו יום אחד לא היתי בבית, מאז האשפוז הראשון", אמרת רויטל בשקט. ליבה של האורחת נקרע. "כל הזמן מחכים להטבה, כל הזמן נהיה רק יותר גרוע ויותר גרוע.
הילדים כל כך רוצים שנהיה ביחד. חלק מהם היינו מוכרחים לפזר בין האחים והדודים, בית בלי אמא הוא בית בלי אמא".
"זה כל כך קשה..." מנסה האורחת להשתתף. דמעותיה כלואות בתוך גרונה, היא לא יודעת מה לומר ומה לא לומר. וכי מה כבר אפשר להגיד במצב נורא כזה?
"זה לא יותר קשה ממה שהשם תכנן", אומרת רויטל מתוך מחשבה. "ואם הוא יתברך תפר לי את החליפה הזאת, הרי שהיא תפורה בחסד ורקומה רחמים, למרות הכאבים והפחדים והמחשבות הקשות על העתיד. כל מה שהוא יתברך עושה – הוא עושה ברחמים גדולים ועצומים".

כמה שעות אחרי כן כבר היתה מסיבה עליזה נחוגה מסביבה. שנים עשר ילדיה, בלי עין הרע, שמהן רק שתיים נשואות. שנים עשר ילדים, אחיות וגיסות, בעלה, הקרובים הכי קרובים. כולם באו כדי להיות אתה ואתם, כדי לשמח אותם, כדי להרנין את ליבם. חצי שנה ארוכה כנצח בבית החולים, כל היסורים שבעולם, עם אבחנה ברורה של מצב סופני שאין לו תקווה.
ובכל זאת, הרוח מנצחת. הרופאים נתנו בקושי שמונה שבועות, הנה היא חיה כבר חצי שנה, ולא רק חיה אלא גם זוכרת ושואלת ומתענינת ומלווה אחרים בדרכי חייהם, כפי שעשתה בעודה בבריאותה.
"התלמידות שלך באור יהודה מחכות לך", אומרת אחת הגיסות. "השיעורים האחרונים שמסרת להן, כבר על כסא הגלגלים שלך, השאירו בהן רושם עמוק. הן רוצות לשמוע אותך שוב".
"בעזרת השם!" היא אומרת והפנים שלה מאירות. "בעזרת השם! כל שיעור הוא נצח. אי אפשר לדעת איזה זרע נזרע ואיזה פרי יבשיל ממנו. התלמידות שלי מחכות לי, ואני מחכה להן... השם יעזור שכבר נצא מפה".

אסון בלתי נתפס
היא באמת יצאה משם, אבל דרך דלת אחרת. שעות ספורות אחרי מסיבת חתונת הכסף העליזה החלה המחלה להשתולל בפראות בתוך הגוף החלש והמיוסר, וזמן קצר אחרי כן עזבה את העולם החומרי ועלתה למעלה, אל מדור הנשמות. הרב צ'ולק, שבא לבשר למשפחה את האסון המר, פגש ילדים קטנים שהאמונה בוערת בליבם. אף אחד מהם לא היה מסוגל להאמין, למרות שהם חיו זה חצי שנה עם ידיעת הסוף, שהאסון הנורא הזה אכן התרחש.
"אז מה, לא תהיה לנו אמא יותר לעולם? אמא לא תחזור אף פעם אף פעם?" זה בלתי אפשרי בעיניו של ילד, ואם לומר את האמת – גם בעיני מבוגר לא. הסופיות של המוות היא בלתי נתפסת. אי אפשר לעכל אותה, אי אפשר לעכל.

בבית נשארו עשרה ילדים שהמשענת שלהם נעלמה לפני חצי שנה אל בית החולים, ומשם הלך המצב והידרדר עד הסיום הקשה מנשוא, השבוע. עשרה ילדים ואלמן שחוץ מהגמרא שלו הוא לא יודע כלום. היא נשאה את הבית על כתפיה. היא גידלה את הילדים וגם פרנסה. הוא ישב ולמד... הכל היה עליה. והכל נשאר נטוש, עכשיו. הילדים הקטנים יצאו מהבית כבר לפני חודשים, לא יכולים לחיות עם הריק, עם החסר. אמא היתה מאושפזת מיום שנודע המצב ועד יום פטירתה, אפילו לחופשה לא נתנו לה ללכת הביתה.
את הפסח הם כבר יערכו לבדם, לא ברור עדיין איך. הם כל כך שבורים, כל כך רצוצים, כל כך חסרי כל. ואי אפשר, אי אפשר, ואי אפשר – אבל זה בדיוק מה שקורה שם. אי אפשר. אין שום דבר, רק חובות וחובות ומחויבויות והלוואות שיש לפרוע וחשבונות שיש לסלק. היא לבד נשאה בכל העול, כשהיא קרסה – המשפחה כולה קרסה.
אין לחם, אין חלב, אין במה לשלם לילדים עבור הנסיעות אל המשפחות שמגדלות אותם – ומהם. אין במה לקנות אוכל לתת ב'שבעה', אין במה להכין צרכי חג. משפחה שגם בהיותה בבריאותה הם חיו על הדוחק, חיו על הגרוש, ועכשיו – פי שבעים ושבעה יותר גרוע.

ואנחנו אכן נקווה לראות. היא כבר לא תזכה לראות את זה מכאן, אבל בעזרת השם תראה את זה משם. תראה את המשפחה שלה ממשיכה לצמוח, אם אנחנו נעטוף אותם בסיוע, בעזרה, בשמירה. הקמח הוא ערובה לתורה, ואם אין קמח, גם תורה לא תוכל להיות. אנחנו ניתן להם מה שהם מוכרחים כדי לשרוד...
כדי שכל הילדים יוכלו לחזור לחיות יחד, ולהתנחם זה בזרועותיו של זה. אנחנו ניתן כל מה שצריך כדי שהאב האלמן, השבור והרצוץ, יוכל להתפנות מהמשא החונק של החובות, ולתת תשומת לב רכה ואוהבת ליתומיו הקטנים. אנחנו ניתן כל מה שצריך כדי שהמשפחה הזו לא תתפרק חלילה...

ועכשיו הזמן לעזור להם, עכשיו הזמן. להקים קרן שתוכל להיות להם בסיס יציב וחזק, שיוכל לעמוד להם בתקופות שעוד נכונו להם. עכשיו, כשדמה עדיין חם, עכשיו הזמן שגם הלבבות נפתחים, והקרן הזו תוכל לצאת לפועל. כי אחרי כן, כשענינים חדשים כבר משכחים את הישנים – כמה סיכוי יהיה להקים קרן כזאת?
אנחנו נתגייס עכשיו, כולנו, כולנו – כי מוכרחים!!!
(אחד המעשים לבקשת תרומה מקופת העיר)

והריני נושא את תפילת התפילות, ובקשת הבקשות, ממגן ישענו ומשגב בעדנו, ובעד כל עם ישראל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתעשה ברחמיך ובחסדיך הרבים, ממרומי המרומים, ומשמי שמיא, חונן דלים ורופא חולים, שמע את קול זעקתנו ושועתנו. בבקשה רפא נא לכל חולי וחולות עמך בית ישראל, בארץ ובעולם. עננו בזכות האבות עננו, עננו בזכות האמהות עננו, עננו מגן דוד עננו, והרינו שואלים ותוהים: "עד אנה בכיה בציון, ומספד בירושלים"? רחם מלך הרחמים והענה לנו, וזכנו שיתקיים בכל עמך בית ישראל ובנו: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננהּ, כי בא מועד". יהי רצון שבזכות: צדיק האמת של הדור, שכולל את כל נשמות עם ישראל, ובזכות ל"ו צדיקים נסתרים וגלויים של דורנו, ובזכות כל אלו שהיו בכל הדורות הזמנים והגלגולים, תרחיק מעמך בית ישראל, בניך אהוביך היהודים, כל נגע וכל מחלה, ותזכנו לראות בביאת משיח צדקנו, ובבנית בית מקדשנו, במהרה בימינו אמן".

רק אחרי שראיתי בבתי החולים, עד כמה המצב קשה, ואת מספר החולים הרב, הבנתי עד כמה באמת עם ישראל זקוק לישועות, וכמה צריך להתפלל מעומקא דליבא, לרפואת כל חולי וחולות עם ישראל.
קיבלתי על עצמי להתחזק ולהתעורר: בתפילות, בלימוד תורה ומוסר, ובתיקון המידות, כדי שיהיו אכן ישועות גדולות ונצורות, לכל עם ישראל בארץ ובעולם. כמו כן לחזק את כל מי שקשור אלי, ולבקשם להצטרף לתפילותי עבור עם ישראל, מלבד בענין הרפואה לחולים, גם בכל הקשור: לבטחון, כלכלה ועוד... שבכל אחד מהתחומים האלה, עם ישראל זקוק שיתקיים בנו: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים".

נחזור שוב לסבב שהיה לנו בבית החולים. יצאנו רעיתי ואני מבית החולים, בשמחה רבה על שאנו עומדים להגיע הביתה, היתי מותש מאוד, עייף ורעב, הודתי לבורא עולם על הזכות להגיע הביתה, לאכול ולנוח. באותו לילה כאשר הגעתי לכולל חצות, למדתי והתפללתי מעומקא דליבא, שרופא עולם ישמע את שועתנו, שתעלה לשמי מרומים, ותבקע את כל המסכים, כדי לזכות לבשורות טובות ומבורכות, לכל עם ישראל ולנו.
כאשר היינו בבית חולים, התיעצנו עם הרופא הפרוקטולוג, לגבי תאריך הניתוח.
היינו לפני חג: ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. ביקשנו מהרופא שהניתוח יתבצע לאחר החגים, הרופא הבין ונעתר לבקשתנו.

קבעו לנו תאריכים: לטרום נתוח, ולהקרנות. הבנתי באופן הפשוט והברור ביותר, שמעתה ועד לתאריך של הניתוח, זה הזמן שעומד לפני, שאותו עלי לנצל בדרך הטובה ביותר. הדרך הטובה ביותר שהיתה מוכרת לי, כללה: תורה, תפילה, תשובה, מצוות ומעשים טובים וצדקה. החלטתי להשקיע בהם, את הזמן שנתנו לי מהשמים, עד לתאריך של הניתוח.
היתה לי קביעות בספר "תורה וחיים" של הרב חיים פלאג'י ע"ה. נהגתי לקרוא וללמוד בספר, לאט, לאט, ולהתענג על כל מילה. מאחר ונשאר לי כחצי ספר עד לסיומו, השקעתי זמן רב יותר, בלימוד בספר, כדי לזכות לסיים את הספר לפני הניתוח. זכיתי לסיים את הספר בחול המועד של חג הסוכות. מיד עם סיום הספר, התחלתי ללמוד שוב בספר "שערי תשובה", לרבנו יונה גירונדי ע"ה. השקעתי את רוב זמני בלימוד בספר זה, כי רציתי לזכות לבוא לניתוח, לאחר שצברתי דפים רבים, הקשורים לנושא התשובה ותיקון המידות.

בספר זה היו עוד שני ספרים נוספים: "מסילות ישרים", ו"אורחות צדיקים", שכל אחד מהם כלל עולמות מלאים מוסר וחיזוק, לעבודתו יתברך.
תכננתי ויחלתי שעם סיום הספר "שערי תשובה", יזכני המאיר לארץ בטובו יתברך, ללמוד גם בשני הספרים הנוספים.
מאחר ויוצר האדם, זיכני להשקיע את רוב זמני, בלימוד ובתפילות, נחסך ממני המצב של דאגות, בכל הקשור לניתוח. לאחר לימוד התורה בחצות לילה, אותו זיכני המלך המרומם לבדו, ולאחר התפילה, היתי כל כך עייף, שהלכתי מיד לישון.

כאשר התעוררתי אכלתי ארוחת בוקר, בשעה מאוחרת אומנם, לאחר מכן המשכתי ללמוד בספרים הנ"ל, עד לזמן תפילות מנחה וערבית. כאשר חזרתי מהתפילות אכלתי סעודה קטנה, למדתי קצת, והלכתי לישון מתוך קריאת שמע שעל המיטה. הקֵל ברוך דעה, זיכני "לרוץ" מלימוד לתפילה, ושוב ללימוד ולתפילה, ופשוט לא היה לי זמן להשקיע, בדאגות של מה יהיה?

קבלתי בדואר הודעה על תאריך לטרום ניתוח, שנקבע בערך כחודש לפני הניתוח. כמו כן קבלתי תאריך להקרנות.
התחלתי להבין שהמועד של הניתוח מתקרב והולך, ועלי להתחיל להתארגן בהתאם, כדי להספיק להכין את עצמי ולהסדיר מספר נושאים הקשורים אלי, והנוגעים לבני משפחתי.
הכנתי לעצמי רשימה, של כל הנושאים שעלי לטפל בהם, לפני שאני הולך לניתוח.אני בדרך כלל אדם מסודר, נהגתי לטפל בעצמי בכל הענינים הכספיים של הבית. מלבד החשבון המשותף שהיה לרעיתי ולי, במשך שנים רבות, לא היה לרעיתי מושג לגבי שאר הנושאים הכספיים.
הכנתי לרעיתי תחי רשימה מסודרת של הביטוחים, שיש לי ממקום עבודתי, ובחברות נוספות. הסברתי לרעיתי שהיא צריכה לשמור על מסמכים אלו, במקום שתדע היכן הם נמצאים. רעיתי לא רצתה לשמוע על משהו שקשור לכך, שאולי תהיה בעיה כלשהי בגלל תוצאות הניתוח.

ניצלתי את ההזדמנות שילדינו לא היו בבית, הסברתי לרעיתי שאי אפשר לדעת, מה יהיה בניתוח, והנני מוצא לנכון, שהכל יהיה מסודר מהבחינה הכספית, לטובתה ולטובת ילדינו. כמו כן הסברתי לה, שברצוני לכתוב צוואה מסודרת, לפני שאני הולך לניתוח.
רעיתי תחי נסתה להגיד שהכל יהיה בסדר בניתוח, ואני אחזור בריא ושלם, ולכן אין כל צורך בצוואה. הסברתי לרעיתי שעלינו לדאוג לעתיד של ילדנו. עד היום בורא עולם זיכנו לחתן ארבעה ילדים, ונשארו לנו עוד שלושה ילדים לחתן. הוספתי שכפי שזיכנו הבורא יתברך שמו, לדאוג לילדים שנישאו, כך עלינו לדאוג לשאר הילדים. רעיתי הבינה שאני מתעקש לכתוב צוואה, וגם בגלל טובת הילדים, היא ויתרה והסכימה שנכתוב צוואה.

בקשתי לכתיבת הצוואה, היתה על סמך מה שראיתי שכתוב בספרים הקדושים, ובספר "קב הישר" כתב : לקראת יום המות "יסדר צוואה לבניו". וב"פלא יועץ" כתב שלעת מיתה: "ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', שאז דבריו נשמעים. ויותר שומרים הבנים מִצְוַת אביהם, מאשר ישמרו עשרת הדברות, וזכות בניו תלוי בו. ועת לחננה על נפשו רוחו ונשמתו, שאם לא עכשיו אימתי?
ואל יחוש האדם לפחד אנשי ביתו, כי יראו שמתעסק בעניני מיתה ויחרדו, כי זה הבל ורעות רוח, שאין דְּבָרַי אלה ממיתים, אלא מחיה מתים. וכזאת וכזאת ראוי לעשותו בעודנו באבו, כי לא ידע האדם את עתו". הרופאים הסבירו לנו שאין ניתוח פשוט, ובודאי שניתוח כפי שאני צריך לעבור, אינו נחשב ניתוח פשוט.
לכן רציתי לדאוג לילדי לפני שאני עובר את הניתוח. פניתי לבית הוראה ומהשמים סייעוני, להגיע לאחד הרבנים ששמע את בקשתי, הבין אותה ושמח לעזור לי. לא היתה לי כל כוונה, להפקיר את ילדי, ולתת הזדמנות לבעל חדש, או לאשה חדשה, שיבואו לאחד מבני הזוג, לזכות בכל העמל עליו טרחנו, רעיתי ואני במשך עשרות בשנים. הערכתי את כל הברכה, שהושפעה עלינו ממרום, על ידי השם יתברך שמו. לכן רציתי שברכה זו תשאר לילדי.

בצוואה כתבנו שאם אחד מבני הזוג יפטר לבית עולמו, מחצית מהערך של הבית יעבור לילדים. הוספנו שכל עוד אחד מבני הזוג חי, אי אפשר יהיה להוציאו מהבית. כמו כן כתבנו ופרטנו, שהילדים שטרם נישאו, יקבלו כל אחד מהם, סכום של כמה עשרות אלפי דולרים, כדי לסייע להם להינשא, ולרכוש דירה.

מצאתי לנכון לציין, שלאחר פטירת ההורים, לאחר חיים טובים, יש לחלק את כל כספי הירושה, באופן שווה בין כל הילדים, מלבד הסכום שהקצינו לילדים שטרם נישאו.
קבענו בצוואה שהאפוטרופוסים לביצוע הצוואה, יהיו בני הבכור אדירם ובנותי הגדולות אלה ויעל הי"ו. חתמנו רעיתי ואני על הצוואה, והחתמתי עליה את כל ילדי, פרט לבת הזקונים שלנו הקטנה. שמחתי מאוד לסיים את הענין של הצוואה, במיוחד מאחר ששמעתי בעבר, שבמשפחות רבות שלא כתבו צוואה, היו ויכוחים ומריבות בן אחים .
הנושא השני בו רציתי לטפל, היה קשור לכולל חצות. כתבתי מכתב בו הצהרנו, בעלי החתימות בכולל, שאם מסיבה שהיא אעדר מהכולל, לתקופה ארוכה, או לא אוכל להמשיך למלא את תפקידי, כיושב ראש הכולל, בני אדירם הי"ו , יחליף אותי וימלא במקומי, את תפקיד יושב ראש העמותה והכולל.

הכנתי רשימה מפורטת לבני אדירם, של כל האנשים הקשורים לכולל, שמות האנשים ומספרי הטלפון שלהם. הסברתי לבני כמה משלמים לכל אברך, ואיך מתנהל הכולל.
לאחר שסיימתי את הטיפול גם בנושא זה הרגשתי השתפרה. כאשר קבלתי מכתב מבית החולים, שהניתוח נקבע לתאריך כט' לחודש תשרי, הבנתי שאני צריך להתקדם עם עוד מספר נושאים, שעלי לסיימם לקראת הניתוח. בין הנושאים בהם היתי צריך לטפל, היה הוצאה לאור של המהדורה השניה, של ספר התהלים מסדרת "תפילת השבים", כולל תיקונים שהיתי אמור לתקן בו.
הנושא השני בו רציתי לטפל, היה עבודה על הספר "מאפלה לאורה". התחלתי לעבוד על ספר זה בשנת תשע"א, מאחר שהייתי צריך להוציא לאור, את המחזורים מסדרת "תפילת השבים", נאלצתי להפסיק את העבודה על ספר זה.לפני הניתוח החלטתי, שבנוסף לעבודה על ספר התהלים, אמשיך את העבודה על הספר, "מאפלה לאורה" שבו מסופר, על החזרה בתשובה שלי ושל בני משפחתי. בקשתי להביא מנחה חדשה לבורא עולם, לזיכוי הרבים, כדי שגם מצוה זו תעמוד לי בשמים לפני הניתוח.

בזמן הקצר שעמד לרשותי, המשכתי ללמוד בחצות לילה, ובד בבד השקעתי את רוב זמני בעבודה על הספרים הנ"ל.
חג ראש השנה עמד בפתח, כשבוע לפני החג, היתי צריך להתחיל את ההקרנות. ביום הראשון של ההקרנות, רעיתי תחי באה איתי לבית החולים. אף על פי שהגענו כחצי שעה לפני הזמן שנקבע לנו, ראינו שיש לפנינו, כחמישה אנשים שממתינים לפנינו.

תוך כדי המתנה לתור שלנו, הגיעו עוד אנשים שהיו אמורים לעבור הקרנות. מהכניסה לבית החולים, ועד שהגענו למקום ההמתנה של ההקרנות, ראינו בדרכנו חולים ובני משפחותיהם, הגודשים את בית החולים. היה פשוט מדהים לראות, את מספר האנשים הרב המגיעים לבית החולים לטיפולים. שוב נשאתי תפילה לרופא העולמות כולם: "אנא ריבון כל העולמים, רחם על עם ישראל, ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל, ולכל מי שנמצא עתה בבית החולים".

כאשר הגיע התור שלי להכנס להקרנה, קראו בשמי. רעיתי תחי ברכה אותי ואיחלה לי הצלחה. נכנסתי לחדר ההקרנות, ובליבי תפילה ליוצר האדם: "אנא רופא עולם, עשה שהכל יעבור לטובה, ברכה והצלחה". לא ידעתי לקראת מה אני הולך? שמעתי את המילה הקרנות כל כך הרבה פעמים, אך לא ידעתי כיצד זה מתבצע, ואיך זה ישפיע עלי? כמו בכל בדיקה חדשה, או כל טיפול רפואי חדש, ההרגשה היתה קצת לא נעימה, בלשון המעטה. זיכני ישתבח שמו לעד, לכתוב בזמנו שיר למענו יתברך, השיר נקרא: "אומר אני שירה", השיר פותח במילים, אומר אני שירה בדרכי אל הלא נודע. המילים הלא נודע מתיחסות, לכל מצב בלתי צפוי. הן יכולות להתיחס לדרכו האחרונה של האדם, שאינו יודע מה צופן לו העתיד. במקרה זה הוא התיחס להקרנות, שלא ידעתי מה יהיה בהם. גם במצב זה של ההקרנה, הלכתי עם שיר בלב.

המילה שירה, היא אותיות שיר השם. נכנסתי לחדר ההקרנות, שהיה חשוך קצת, עם שירה בליבי לבורא, ובקשת עזרה ממנו יתברך. התבקשתי לשכב על שולחן צר, האח כיון את גופי, למקום בו היתה אמורה להתבצע ההקרנה. האח יצא מהחדר, ירדה כלפי מעין מצלמה, שמעתי מעין קליק של צילום, ונאמר לי כי הטיפול הסתיים. הסיום "תפס" אותי, בזמן שאני מכוון "בשם השם יתברך שמו נעשה ונצליח, והשם יתברך שמו על כל עמו ישראל, ועלינו ירויח". ועלינו השם יתברך שמו, אכן עלינו הרויח והתבשרתי בשמחה, שהטיפול הסתיים.
יצאתי החוצה לרעיתי שציפתה לי, בקוצר רוח ובמתח רב. גם היא לא ידעה כיצד ההקרנות ישפיעו עלי? "איך היה, היא שאלה אותי"? ברוך השם בסדר עניתי, וכך גם הרגשתי. הטיפול לא הכאיב, וגם לא ארך זמן רב.

זו היתה הפעם הראשונה, שעברתי טיפול של הקרנה, כך המשכתי להגיע מדי יום, לטיפולים של ההקרנות. לאחר שישה ימים היתה לי הפסקה ביום שבת, וביום ראשון חזרתי ליום הטיפול האחרון של ההקרנות, ברוך הוא וברוך שמו.
במשך כל שיבעת ימי ההקרנות, לא הצלחנו רעיתי ואני, להתרגל למראות של כל אותם חולים, שראינו בהגיענו לבית החולים, וכל אלו שהמתינו בתור להקרנות. צער רב הצטערתי, בראותי את מספרם הרב של החולים. בכל יום ויום נשאתי תפילה, למי שאמר והיה העולם: "יהי רצון מלפניך רופא עולם, שתשלח רפואה שלמה, לכל חולי וחולות עמך בית ישראל, ולכל אלו שנמצאים עכשיו בבית החולים".
בכל ימי ההקרנות, הודתי בכל יום מחדש, ליוצר האדם על שבחסדו הרב, ההקרנות עברו ללא כאבים, ובזמן קצר יחסית. לא שיערתי ולא ידעתי, כי ההשפעה של ההקרנות, תבוא לידי ביטוי, במשך הזמן שלאחר ההקרנות.

טיפול ההקרנות הסתיים, סמוך לחג ראש השנה, ולאחריו הגיע צום גדליה. החלטתי לצום כפי שזכיתי לצום, במשך תקופה ארוכה בעבר. רעיתי ובני משפחתי, דאגו וחששו שאולי כדאי לי, להמנע מהצום בגלל מצבי הרפואי. אמרתי להם וגם לעצמי, שאני אתחיל לצום, ואם ארגיש שאיני מסוגל להמשיך לצום, או ארגיש לא טוב, רק אז "אשבור" את הצום. מאחר ורציתי באמת לצום, והתפללתי ובקשתי מיוצר התפילות כולם, שימשיך ויזכני לצום, בכל הצומות כולם. זיכני הבורא יתברך שמו, לצום בלי כל הפרעה, כפי שזיכני בעבר. כאשר הגיע יום כיפור, בקשו ממני בני משפחתי, שחששו לי לעשות שאלת רב, באם לצום? התקשרתי לרב של בית החולים, ספרתי לו מה מצבי הרפואי, ושאלתי אם אני רשאי לצום? הרב הפנה אותי לאחד הרופאים שמטפל בי, וביקש שאשאל אותו. מאחר וטופלתי עלידי הרופאה שרה תחי, מהמחלקה האונקולוגית, התקשרתי אליה, ושאלתי אותה אם אני רשאי לצום? הרופאה אמרה לי, שאם אני מרגיש שאני יכול לצום, בלי שהצום יפריע לי מבחינה רפואית, רק אז יש באפשרותי לצום. קבלתי על עצמי, לנהוג כפי שזיכני עושה הצומות כולם, לנהוג בצום גדליה. התחלתי את הצום, כאשר הנני נושא תפילה, שיזכוני מהשמים לזכות לצום, וכך היה.

במשך כל הזמן הזה, המשיך אדון העולם לזכותני, ללמוד תורה בחצות לילה. כמו כן זכיתי להמשיך ללמוד מוסר, שחיזק אותי חיזוק רב, לקבל באהבה וברצון, את כל המצב כפי שהוא.
בכל לילה לאחר סיום לימוד התורה בחצות, נהגתי להודות לבורא ישתבח שמו, ולומר: "מליונים של מליונים של מליארדים של תודות, על שזיכיתני ללמוד תורה הלילה בחצות, אנא ריבון כל העולמים ואדון כל האדונים, המשך לזכותני ללמוד בחצות לילה, גם בלילה הבא, שיבוא עלינו לטובה ברכה והצלחה."זיכני מי שאמר והיה העולם לשוב בתשובה, ובנוסף, לעשות מצוות רבות, אבל המצוה של לימוד תורה בחצות, היתה לדעתי המצוה שאפשר לומר עליה: "את עלית על כולנה".

הוזמנתי להגיע לטרום ניתוח. ביום שהוזמנו, בני אדירם הסיע אותי, לבית החולים. הגענו לשם בשעה תשע בבוקר, וראינו שהיו שם, עוד אנשים שהוזמנו, והמתינו כמונו. התחלנו בסבב של בדיקות, עברתי מרופא ששאל אותי, שאלות לגבי הרקע הרפואי, משם לאחות שהשלימה, סדרת שאלות ומילוי מסמכים, משם לעוד רופא מרדים, ומשם לרופא כירורג, שבדק אותי בדיקה כואבת ולא נעימה. בכל אחד מהמקומות הנ"ל, נאלצתי להמתין זמן רב עד שקיבלו אותי. סיימתי את כל הבדיקות, בשעת אחר הצהרים. שמחנו מאוד לעזוב את בית החולים, ולחזור הביתה. חשבתי לעצמי, עד כמה אנחנו בחיי היום יום, לא מעריכים את כל מה שקשור לבית ולבני ביתנו. קבלתי על עצמי, שבעזרת השם יתברך שמו, אשתדל בעתיד יותר, למרות חיי השגרה, לזכור להוקיר ולהעריך, את המתנה הגדולה והמיוחדת, שהבורא נותן לנו ונקראת בית.

חג הסוכות משמש לבוא, ועמד בפתח. בשבילי חג הסוכות כלל בתוכו עולמות רבים, של תורה ומצוות. לאחר שעשיתי פעם שאלת רב, ושאלתי את הרב שריה דבליצקי שליט"א, באם עדיף לעלות לרגל בחג, או להישאר בסוכה? הרב ענה לי שבחג סוכות עדיף לנצל כל רגע, ולהישאר בסוכה. מאז נהגתי להישאר בסוכה במשך כל החג, ואת העליה לרגל, דחיתי לאסרו חג, כפי שאמר לי הרב. כאשר עליתי לרגל באסרו חג, ראיתי שם את הרב שריה שיחיה, ומאז ועד היום במשך שנים רבות, הנני נוהג להישאר בסוכה במשך כל החג, ולצאת ממנה רק כדי ללמוד בחצות ולהתפלל. בערב החג נתתי צדקה עבור כל שיבעת האושפיזין, כפי שנהגתי מזה שנים רבות. כיוונתי שצדקה זו, תעלה לכבוד ולעילוי נשמות כל שיבעת האושפיזין, וביקשתי שנשמתם תאיר בנו ולנו במאור תורתו הקדושה. וביקשתי בזכותם, שבורא עולם ישלח לי רפואה שלמה, בכלל כל חולי וחולות עם ישראל.

רעיתי תחי הזמינה לחג, את בני אדירם ואת בני משפחתו. אוירת החג אפפה אותנו, ומילאה אותנו בשמחה רבה. גם כל הקשור למחלה, לא הצליח להעיב, על שמחת החג. קראתי בשמחה רבה את הנוסח, שאנו נוהגים לומר והקשור לאושפיזין. כיוונתי שאנו באים לקיים מצוות עשה, זכר ליציאת מצרים, וזכר לענני כבוד. ניצלתי את ההזדמנות המיוחדת, של שעת הרצון הגדולה,ושיטחתי בקשה מעומקא דליבא לבורא יתברך שמו:"אנא ריבון כל העולמות כולם, עשה בזכות האבות והאמהות, ובזכות כל שיבעת האושפיזין ובמיוחד, בזכות אברהם אבינו ע"ה, שהוא האושפיז של היום, ושלח רפואה שלמה ברחמנות ובנאמנות, ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, של כל חולי וחולות עמך בית ישראל, בארץ ובעולם, ובכללם לעבדך ברכיהו בן מונה, וזכם וזכנו לישועות גדולות ומבורכות, ולכל ברכות התורה וישעותיה, אנא ה' הושיעה, אתה ה' תעננו ביום קוראנו".

ערכתי את הקידוש, בשמחה ובנעימה, והרגשתי כאילו כל שיבעת האושפיזין נמצאים עמנו. הודתי למלך הכבוד על הזכות שנתן לי, לחוג את החג, יחד עם בני משפחתי. באותו לילה הלכתי לישון, וכפי שזיכני אלוקי אברהם, לכוון לפני השינה, בכל חג סוכות, שזכות ונשמת האושפיז של אותו לילה, תאיר בי ולי, ולכל בני משפחתי, לחיים טובים וארוכים שמחה שלום וששון. בכלל כל עם ישראל. ענני הכבוד אפפו אותי, וישנתי שינה ערבה ומתוקה.

ההשפעה של ההקרנות, החלה לתת את אותותיה, ביום השני של חול המועד. ללא כל אזהרה, הרגשתי כל רבע שעה, שאני צריך להתפנות ולהטיל מים. בהתחלה לא יחסתי לכך חשיבות, חשבתי שזה יעבור כפי שזה קרה, אך במהרה נוכחתי שהתבדיתי. כמעט כל רבע שעה, היתי צריך לרוץ ולהתפנות. עידכנתי את רעיתי שהיתה איתי בסוכה, וראתה אותי כיצד אני רץ מדי פעם להתפנות. בנוסף, התקשרתי לבני אדירם ועידכנתי גם אותו. טיכסנו עצה ביחד, והחלטנו שאם המצב ימשך כך, אז נתקשר לד"ר שרה מהמחלקה האונקולוגית, ונתייעץ איתה מה עלי לעשות? כאשר ראיתי שהנני ממשיך לרוץ להתפנות, במשך כל רבע שעה, גם בשעה הבאה, התקשרתי לד"ר שרה תחי. הסברתי לה את מצבי, והרופאה אמרה לי להתחיל לצבור שתן, אם אמלא שלוש ליטר, בתוך בקבוק, עלי להגיע למחלקה כדי לקבל אינפוזיה. יש לציין שאף על פי שלא שתיתי, משקאות או מים, המשכתי להתפנות כל רבע שעה. התחלתי לאסוף, שתן וכאשר צברתי מעל שלוש ליטר, עידכנתי את בני אדירם. בני בא אלי הביתה, ובשעה עשר בלילה, נסענו לבית החולים. חיברו אותי לאינפוזיה, משום מה הנוזל באינפוזיה, נזל לאט לאט. עוד לפני ששקית האינפוזיה התרוקנה, לאחר כשעה וחצי שהיינו במקום, ביקשנו יפה שישחררו אותנו מהאינפוזיה. שמחנו מאוד שבקשתינו נענתה, ועוד יותר שמחתי לחזור לביתי, ולסוכה עם ענני הכבוד. הודתי לבני אדירם וביקשתי מחילה, על שנאלצתי להטריחו.

בימים הבאים, המצב השתפר לעומת מה שהיה קודם, אך עדיין לא חזר למצב הרגיל. קיבלתי את המצב כמו שהוא, לא היתה לי כל כוונה, ללכת כל יום לבית החולים, ולהתחבר לאינפוזיה. בנוסף צצה לה בעיה נוספת, שאיני יכול לפרטה. כמו שהיה לי מאז נודע לי על המחלה, וכפי שעברתי בזמנו, את המצב של נדודי השינה, שאלתי את עצמי: "מה אני עושה, במצב בו אני נמצא"? ידעתי את התשובה שאותה קיבלתי בעבר, מהשמים. כל אשר בידך עשה, כמו כן: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך". בכל מצב שהיו לי קשיים, מכל הסוגים, נהגתי לבקש מאיתו יתברך: "רבון העולמות כולם, מה שתתן לי אני אקח, בבקשה ממך תתברך, עשה עימי חסד, ותן לי לקחת הרבה". גם עכשיו ביקשתי את הבקשה הזו, ולאחר שביקשתי אותה היתי רגוע יותר, כי ידעתי שעשיתי את ההשתדלות שלי, ומהשמים יעזרוני. כמו כן ידעתי והבנתי, שכך רוצים מהשמים, שאעבוד אותו יתברך, וזה התיקון שנקבע לי ממנו יתברך שמו, וקיבלתי אותו באהבה וברצון. המשכתי לחטוף לימוד תורה ומוסר, ככל יכולתי למרות מצבי. בנוסף המשכתי לערוך הגהות, על ספר התהילים, ולהכין חומר לקלדנית על הספר, "מאפלה לאורה".

כל יום מחדש, הודתי לבורא עולם, על שחסדו גבר עלי, ועל כל מה שמזכני ללמוד ולהתפלל, לשוב בתשובה, ולהתחזק באמונה וביטחון, בו יתברך וישתבח שמו, ובכל מה שקשור לתורה הקדושה. מדי פעם חשבתי והרהרתי, ביני לבין עצמי, איזה זכות יש מהשמים, לכל מי שזוכה וחי מתוך אמונה, וכמה מסכנים אלו שאין להם זכות, לחיות מתוך אמונה. כיצד יכול אדם ללא אמונה, לתפקד במצבים כאלה של חולי, או כל קושי אחר ללא אמונה? ריחמתי על האנשים האלה מכל הלב, והמשכתי להתפלל לחזרה בתשובה שלמה, של כל עם ישראל, בארץ ובעולם.
שמחתי מעמקי ליבי, להרויח בכל יום ויום, את הלימוד והשינה בסוכה. וכמו כן את לימוד התורה, בחצות לילה. בכל לילה המשכתי לבקש ישועות, מרופא כל בשר, ולבקש ישועות גדולות ונצורות, בזכות האושפיז של אותו הלילה. הבקשה זרמה מפי ללא כל שליטה, ובאופן קבוע: "אנא עשה עימי נס להתנוסס, ורפא נא לי".

באחד מימי חול המועד, רעיתי תחי הזמינה את ילדינו, לארוחת החג. לאחר הסעודה, כל אחד מהילדים אמר דברי תורה, וברך אותי לרפואה שלמה. עניתי אמן לאחר כל ברכה, והודתי לכולם על כל הברכות, שגם רעיתי תחי הצטרפה אליהם, עניתי אמן לברכתה והודתי, גם לה. לאחר מכן, זיכני בורא הארץ והאדם, לומר דברי תורה. תוך אמירת דברי התורה, ניצלתי את ההזדמנות, שבת הזקונים שלנו, ירדה לשחק עם אחת הנכדות, דברתי על המחלה והטיפולים שעברתי, והודתי לבורא עולם על הזכות, שיש לי להיות ולראות כאן את כולם. רעיתי ביקשה שאדבר בשקט, מאחר ורק קיר מפריד בינינו, לבין השכנים, והיא לא רצתה שהשכנים, ישמעו שאני חולה. המשכתי לדבר בקול רגיל, ואמרתי שאם הדבר תלוי בי, היתי לוקח רמקול ומדבר בקול רם, לכל הרחוב ולכל השכונה ומספר על מחלתי, ולנצל את ההזדמנות, לומר לכולם דברי חיזוק והתעוררות. רעיתי נבהלה מאוד מהדברים שאמרתי, ושללה אותם על הסף. אבל ילדי שהכירו אותי היטב, ידעו שהתכוונתי לכל מילה שאמרתי.
אמרתי דברים אלו והתכוונתי למה שאמרתי, לא רק בגלל המחלה שלי, אלא גם בגלל שרק ברחוב שלנו, ובשכונה שלנו, נפטרו מספר גברים ונשים, בגילאים צעירים ומבוגרים, מלבד כל אלו שנפטרו, בעיר ובארץ. מחד גיסא היה מפחיד מאוד, לקבל בדואר את ההודעות, על פטירתם של אברכים צעירים, או על פטירתם של נשים צעירות, שבכל מצב השאירו אחריהם, יתומים. מאידך גיסא כל מי שקיבל הודעות כאלו, וברוך השם לא היו לו, בני משפחה חולים, כבר התרגל לשמוע, על פטירות כאלו, והחושים שלו כהו.

שמעתי בזמנו מאחד הדרשנים, שמרוב צרות ושמועות לא טובות, הציבור כבר התרגל לשמוע דברים אלו, והם פחות משפיעים עליו. גם עובדה זו שההרגל לשמועות הקשות, עושה רושם פחות מבעבר, היא מבהילה ומדאיגה.

בגלל כל מה שהיסברנו לעיל, שמחתי מאוד להיות עם כל בני משפחתי, כי לא ידעתי, מתי ובאם תהיה לי אפשרות, לפני או אחרי הניתוח, לראות שוב את כולם. באותה הזדמנות שרוב בני משפחתי היו איתנו, ביקשתי מכולם מחילה כללית, ולאחר מכן ביקשתי מכל אחד ואחד, גם מחילה פרטית. כולם אמרו לי מחול מחול מחול, והרגשתי השתפרה לאחר שזכיתי, לקיים גם מצווה זו. נפרדנו מכולם, בברכות הדדיות ובאיחולים לרפואה שלמה, ולישועות גדולות.
רציתי לזכות בעוד מצווה חשובה, ובכלל לא פשוטה. קל הרבה יותר, להיפרד מאנשים מבוגרים, במצבים כאלו, אך קשה יותר להיפרד מילדה קטנה, ובמיוחד שהיא בת הזקונים האהובה. רציתי לכתוב לה מכתב פרידה, והיתלבטתי מאוד מה לכתוב לה במכתב? מאחר וחששתי שאם אכתוב את המכתב בבית, אולי היא תראה מה אני כותב, לכן החלטתי לכתוב את המכתב, בכולל חצות. באותו לילה, לאחר שסיימתי את ברכות השחר וברכות התורה, ואמרתי את תיקון לאה מעומקא דליבא, הרגשתי שזו שעת רצון, לכתוב את המכתב. התחלתי לכתוב את המכתב, פתאום הרגשתי כיצד פרץ רגשות משתלט עלי, והיתחלתי לבכות. בכיתי בכי שאי אפשר לעצור אותו, זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי, מאז שנודע לי כי חליתי. כאשר נרגעתי מהבכי, התחלתי לכתוב את המכתב הבא:

בס"ד כ"ז אלול התשע"א
לשנה טובה תכתבו ותחתמו
לשרה בִתִי היקרה והאהובה.
שליבי ואהבתי תמיד תמיד בה.
רוצה אני ומבקש להסביר מה זה אבא?
הרבה זמן אני מבקש ומייחל לספר לך קצת על אבא.

בִתִי להיות אבא זה מאוד מחייב.
תביני ותפנימי שאבא תמיד תמיד אוהב.
ישנם זמנים, ופעמים שאבא צריך להעיר.

הכונה בהערה או בהסברה היא בְבִתוֹ לְהַאִיר.
יתן הבורא יתברך ותגדלי להיות אשה יראת שמים.
קרוב לודאי שכאשר תגדלי ותזכי להיות אמא תבורכי משמים.
רוב נחת יתן לך בורא עולם מבניך ומבנותיך.
השם יתברך שמו יקבל ויזכך, לבקש על כל בני משפחתך ויקבל תפילותיך.

אנא שמרי על דף זה, בתוך החוק לישראל או במקום שמור, ותקראי בו תמיד, כדי שתזכרי גם כמה אבא אוהב, יֹאהב ואהב אותך. כל הכתוב שייך גם לאמא.

לשרה בתי היקרה והאהובה.
מכתב זה הוא המשך למכתב הקודם. הנני מבקש שתדעי כי את כבת הזקונים במשפחה, אהובה על כל אַחַיִך, אחיותיך, וְהוֹרַיִך.
כולנו מתפללים ומבקשים מבורא עולם שתגדלי ותזכי להיות אשה כשרה וישרה, ויראת שמים ובחיק ירא אלוקים תנתני. הנני מבקש שתדעי תמיד, שגם כאשר את נמצאת: בבית הספר, אצל אדירם ואחיותיך, ומשחקת למטה עִם חברותיך, אבא ואמא תמיד שואלים ודואגים, היכן שרה ומתי תבוא הביתה?
אנו נמצאים איתך במחשבותינו, בכל מקום בו את נמצאת. וכך יהיה גם בעתיד, שיזכה אותך הבורא, לגדול ולהנשא לבן תורה ירא שמים. גם אם לא נגור ביחד, וגם אם לא נראה תמיד אחד את השני, תמיד תמיד, בכל זמן ובכל מצב, אנו נהיה איתך ונתפלל להצלחתך. כי ברוחניות אין גבולות, ויש רק הרחבות ותפילות.
שלך באהבה רבה לעולמי עולמים ושנה טובה ומבורכת
אבא ואמא האוהבים

הפעם השניה בה בכיתי, היתה כאשר סיפרתי לשני בני, שלומדים בישיבות גדולות על מחלתי. רעיתי תחי לא רצתה שאספר לבני, כי חליתי. בניגוד לדעתה, רציתי לזכות שבני יתפללו לרפואתי. כאשר הגיעו בני לחופשה, קראתי להם בשעות הצהרים, התחלתי לספר להם כי חליתי במחלה לא טובה, ותוך כדי כך התרגשתי מאוד והתחלתי לבכות. בודאי שזה לא בושה לבכות, במיוחד שלאחר הבכי, בדרך כלל נרגעים. הבכי נבע בשני המקרים, מהעובדה שרציתי להמשיך לחיות איתם, לסייע להם כפי שזיכני בורא עולם, לסייע לשאר ילדי, ואם תהיה לי זכות מאיתו יתברך שמו, לראות בחופתם. ביקשתי מבני שיתפללו לרפואתי, ויכוונו בלימוד התורה, לישועות גדולות ונצורות. בני איחלו לי רפואה שלמה, ואמרו שיתפללו וילמדו תורה לרפואתי.

ימי חול המועד חלפו ביעף, ואחריהם גם חג שמיני עצרת. המשכתי ללמוד בחצות לילה, והודתי לקל ברוך דעה, על הזכות שנותן לי להמשיך ללמוד, וגם לחיות כרגיל, בלי שהמחשבה על המחלה, תעיב ותפריע למהלך התקין של חיי. סיבה נוספת לכך שלא היה לי זמן לחשוב, על מה יהיה, היתה ניצול הזמן המירבי שלי, לסיום התיקונים על ספר התהילים, של המהדורה השניה, ובד בבד על הכנת החומר לספר, "מאפלה לאורה". השבוע האחרון שלפני הניתוח הגיע, ושמחתי מאוד על שסיימתי, את העבודה על הספרים הנ"ל. מסרתי בשמחה רבה, את החומר להקלדה, ושוב נשאתי תפילה: "יהי רצון מלפניך, שיהיו לרצון אמרי פי, ותזכני לערוך הגהות לספרים אלו, אחרי הניתוח".

מה עושה בדרך כלל אדם, אשר יודע שנותר לו, שבוע ימים עד לניתוח של מחלה לא טובה, שבאה עליו? ישנם כאלו שרוצים לנצל את הזמן לבילויים שונים, כולל נסיעה לחוץ לארץ, ללכת למסעדות יוקרה, וכל הדברים הדומים לנ"ל, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא יכול להבטיח להם, שישארו בחיים לאחר ניתוח של מחלה לא טובה. אצלי המחשבה על ניצול הזמן, בשבוע זה היתה שונה לגמרי. במשך כמעט עשרים שנים, זיכוני מהשמים לנצל את הזמן שלי: לתורה, תפילה, תשובה, מצוות ומעשים טובים. במשך השנים האלו, נמנעתי מללכת לחתונות, ושמחות דומות, נהגתי ללכת לברית מילה בלבד. קיבלתי על עצמי במשך שנים רבות, להימנע מלאכול באולמות, או במסעדות, בתי מלון וכו', גם כאשר ההכשרים בהם היו למהדרין מן המהדרין. קיבלתי על עצמי לאכול, אך ורק מבישוליה של רעיתי, ושל בני ובנותי בלבד. לכן בעיני היה פשוט ביותר, שאת השבוע הזה אני אמשיך לנצל, לעוד: תורה, תפילות רבות לרופא האדם ויוצרו, שבשבוע הזה ירחם עלי, ויחזירני בתשובה שלמה לפניו יתברך. המשכתי להתחנן ולבקש:" תן לי חיים למענך אלוקים חיים".

שמעתי בזמנו קלטות של המורה חדוה זילברפרב ע"ה, שחלתה במחלה, ועל ההתמודדות שלה עם המחלה. בין היתר היא סיפרה, שהלכו לקבל ברכות מרבנים ולקברות צדיקים, כדי לבקש ישועות. דברים דומים קראתי ושמעתי, מעוד אנשים שחלו במחלה. פניתי לידידים קרובים שהיו קשורים, לרבנים גדולים, וביקשתי מהם שימסרו את שמי, לבקשת רפואה שלמה. ביניהם פניתי לידידי ראובן בן מיליה הי"ו, והוא הבטיח להעביר את שמי, לרב עובדיה יוסף, ולעוד רבנים שהוא קשור אליהם. בנוסף, ביקשתי מידידי רעי ואהובי שהוא כמלאך סביבי, יאיר בן שרה הי"ו למסור את שמי, לרבי דוד אביחצירא שליט"א, לבקשת רפואה שלמה עבורי. לאחר שעשיתי השתדלויות אלו, היתי רגוע יותר.

קראתי בזמנו על מלך, שהיה נוהג להתפלל עבור נתיניו. אחד מהאנשים שהיו באים לקבל ברכה מהמלך, קיבל ברכה לאחר שסיפר למלך, באיזה נושא הוא מבקש להתברך. לאחר שיצא מאת המלך, הוא היה סקרן לשמוע, מה המלך יעשה. הוא המתין מתחת לחלון חדרו של המלך, ושמע כיצד המלך פונה לבורא עולם, ומבקש ישועות עבורו. אותו אדם אמר לעצמו, אם אני בא לבקש ברכה מהמלך, והמלך פונה ומבקש ברכה עבורי מהבורא יתברך, הרי אני יכול לפנות ישירות לבורא עולם, ולבקש ממנו ברכה. בכל פעם שנפגשתי עם רב גדול, או בעל תשובה מיוחד, ביקשתי מהם ברכה לרפואה שלמה, ואת רוב הזמן שלי ניצלתי ללמוד תורה, במקום לנסוע למרחקים, ולבקש ברכה מרבנים.

יום רדף יום ולילה רדף לילה, ופתאום מצאתי את עצמי, יומים לפני הניתוח. הבנתי שנשאר לי לילה אחרון, ללמוד בחצות לפני הניתוח. באותו לילה כיוונתי, שהלימוד יעלה לרפואתי, בכלל כל חולי עם ישראל. לא היה פשוט לחשוב, שמחר במקום לבוא לכולל חצות, אני צריך ללכת להתאשפז בבית החולים. בסיום הלימוד כל האברכים ברכו אותי לרפואה שלמה, ונפרדתי מהם לחיים טובים, לשמחה ולשלום. לפני שנפרדתי מהם, מסרתי להם את הבקשה ואת התפילות הבאות, לומר אותם לרפואתי:

חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך (תהלים קיט).
חצות הוא מסוגל כמו פדיון, כי הוא המתקת הדינים, כי צדק – דינא, ומשפט – רחמי, וזהו: על משפטי צדקך – היינו שצדקה גובר על משפט. התקון לזה: חצות לילה אקום, ועיקר חצות הוא תמיד אחר ששה שעות מתחילת הלילה, הן בקיץ והן בחורף, ואז מתחיל זמן חצות. ונמשך עד גמר אשמורה שניה, דהיינו שתי שעות, ובבוקר טוב להסתכל על השמים, ועל ידי זה נמשך הדעת (עיין בזוה"ק, פרשת בשלח נז).
תפילה
"

חצות לילה אקום להודות לך, על משפטי צדקך". מלא רחמים, המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, חוס וחמול עלי וזכני ברחמיך הרבים שאזכה לקום בכל לילה ולילה בחצות ממש כל ימי חיי, ואזכה להתעורר משנתי בחצות לילה בזריזות גדול, בלי שום עצלות וכבדות כלל.
כשחלה רבי אליעזר הגדול אמר לרבי עקיבא: חמה עזה בעולם (סנהדרין קא), כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין, כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין, ולא נמצא. כי באמת אחר ההמתקה והפדיון, אז דיקא טוב לרפֹאת החולה על ידי רפואות, כי אזי דיקא, אחר הפדיון וההמתקה, יש רשות לרופא לרפֹאת.
כי הנה באמת, איך יכול הרופא לחגור מותניו לרפֹאת החולה על ידי רפואות וסמים? והלוא אינו יודע, הסם הצריך לרפואות אותו החולה, כי יש סמים הרבה שהם מסוגלים לרפואות החולאת. אך בודאי החולה אינו יכול להתרפאות, כי אם על ידי סם פלוני המיוחד לרפואתו כפי שנגזר מלמעלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז נה), שגוזרין למעלה, שיתרפא על ידי סם פלוני, ועל ידי איש פלוני, ביום פלוני. ואם כן, איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפֹאת, הלוא אינו יודע הסם שנגזר למעלה. אבל אחר ההמתקה והפדיון, אז יכול לרפֹאת.

כי מה שצריך שיתרפא דיקא על ידי סם פלוני ואיש פלוני, הוא מחמת מדת הדין. שכפי מידת הדין נגזר שיומשך החולאת, עד אותו הזמן ויום פלוני. ועל כן נגזר שלא יוכל להתרפֹאת, כי אם על ידי סיבות אלו. דהינו סם פלוני ואיש פלוני כדי שיומשך החולאת עד יום פלוני. כי כפי הזמן שצריך שיומשך החולאת, כך גוזרין הסבות לרפואתו, כדי שלא יוכל להתרפאות עד שיזדמנו יחד סבות אלו: סם פלוני ואיש פלוני, באופן שלא יהיה לו רפואה כי אם ביום פלוני. אבל כשעושין פדיון וממתיקין הדין, ואזי נתבטל הגזרה, אזי קודם שגוזרין דין אחר, כי כשנמתק דין זה, אזי גוזרין דין אחר. ובין כך ובין כך, דהיינו אחר המתקת הדין הראשון, קודם שגוזרין דין אחר, אזי יכול הרופא לרפאות החולה על ידי סמים. כי אזי אין דין, ואזי יוכל להתרפאות, על ידי איזה סם שיהיה, כי אין צריך דוקא סם פלוני וכו', מאחר שאין דין כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר לרופא לרפאות, כי אם על ידי פדיון, שצריכין לעשות פדיון תחלה להמתיק הדין, ואז דיקא יש רשות לרופא לרפאות כנ"ל.
וזהו: ורפֹא ירפא" (שמות כא) (עם שתי התבות) מספר "פדיון נפש". כי עקר הרפואה – על ידי פדיון דיקא, על ידי שממתיקין הדין. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ס): מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות. מכאן דיקא, הינו אחר הפדיון, אז דיקא יש לו רשות להרופא לרפאות. כי קודם הפדיון אין רשות להרופא לרפאות, כי צריך להתרפאות על ידי סם פלוני וכו' כנ"ל. רק אחר הפדיון וההמתקה, אז יש לו רשות לרפאות כנ"ל.

גם החילוק שבין הנקודות של ורפֹא ירפא" הוא כי ורפֹא בחולם, "ירפא" בצירי. הינו כי חולם הוא בחינת המתקה, כמובא בכתבי האר"י ז"ל. שחולם גימטריא שלוש הויות, שהם ממתיקין שלושה אלוקים שבגרון. שהם מוחין דקטנות, שיורדין בגרון, ונמתקין על ידי שלוש הויות, גימטריא "חולם". ואזי, אחר ההמתקה – "ירפא" בצירי, בחינת (ירמיה ח): הצֳרִי אין בגלעד, אם רֹפא אין שם? היינו בחינת רפואות, שאחר ההמתקה, שהוא בחינת ורפֹא בחולם, אזי דיקא יכולין להתרפאות על ידי רפואות, שהוא בחינת ירפא בצירי, כנ"ל.
תפילות

רופא חולי עמו ישראל, רופא אמת, רופא נאמן ורחמן. רחם עלינו ועל כל עמך בית ישראל, ושומרנו והצילנו מרופאים ודאקטורים, וברחמיך הרבים תקדים תמיד רפואה למכה. ותשמרנו ותצילנו, שלא נבוא לידי שום מחלה ומחוש וכאב כלל. ואפלו בעת אשר תשלח לנו חס ושלום, איזה חולאת או מחוש, על פי גזרת דיניך הקדושים והאמתיים, אנא רחום ברחמיך הרבים, שומרנו והצילנו. שלא נטעה חס ושלום למסור עצמנו חלילה ליד הרופאים והדאקטורים, כי הן רופאי אליל כלם המה מהבל יחד. כי אתה יודע האמת, שאין שום רופא יודע לרפאות החולאת והמחוש, כראוי באמת לאמתו. אפלו הרופאים המומחים הבקיאים ומופלגים בחוכמתם מאד. כי אין שום רופא מומחה וחכם, שיוכל לידע לכוון הסם המיוחד, לרפאות אותו החולה, כפי גזרת דינך שגזרת. שלא יתרפא החולה כי אם על ידי איש פלוני, וסם פלוני, ביום פלוני. אשר על כן אי אפשר בשום אופן, שיתרפא החולה, כי אם על ידי סבות אלו דיקא, שנגזרו על רפואתו. ומי הוא החכם שידע כל זה, מכל שכן שרוב הרופאים והדאקטורים, הם נבערים מדעת חוכמת הרפואות, ואינם בקיאים היטב בחוכמת הרפואה. כי היא חוכמה עמוקה, ויש בה חילוקים ושנויים רבים, לאין שעור ותכלית. אשר על פי רוב אי אפשר לכוון האמת לאמתו, ובתנועה קלה הם מזיקים הרבה, ומפסידים ומקלקלים יותר ממה שמתקנים לפעמים. והם הורגים ורוצחים נפשות בידים, וכמה וכמה נפשות שקעו על ידם, כי רבים אשר מתו על ידי הרופאים והדאקטורים, מאשר מתו מיתת עצמן.

כאשר נגלה לפניך אדון כל, וכאשר הרופאים האמתיים מודים על זה בעצמן. שאי אפשר לידע חוכמה זאת על בוריה, והודו ולא בושו, שטוב יותר למנוע מרפואות. רבונו של עולם, מלא רחמים, בורא רפואות אדון הנפלאות. אתה יודע שכבר נשתקע העולם הרבה בטעות זה, לעסוק ברפואות, מימים ושנים הרבה. עד אשר קשה להוציאם, ממבוכה זאת, ובפרט מחמת גודל הצער והמכאוב, של כל סובלי חולאים, רחמנא לצלן. הם מוסרים עצמן ליד הרופאים, לבקש תעלה ותרופה למכותם, אבל רובם ככולם תוחלתם נכזבה. והרופא לא יגהה מהם מזור, כי אם ברחמיך וחסדיך העצומים, כאשר רחמיך גוברים עליהם, להגהות מזורם ולחבוש חולים.

על כן באתי לפניך מלא רחמים, רופא אמת. רחם עלינו ותן בלבנו בינה, להבין ולהשכיל בכל עת, אשר נצטרך לאיזה רפואה, לנו או לבני ביתנו חס ושלום. לבל נלך ונדרוש אחר הרופאים, כי נדרוש ונבקש את פני ה' תמיד. ותחזק את לבבנו, להאמין ולבטוח בך ובצדיקיך ויראיך האמתיים. ותעזור לנו ותושיענו, שנזכה לתן ממון על פדיון נפשנו תמיד. ותזמין לנו בכל עת אנשים כשרים ויראים באמת, אשר יהיה לאל ידם לעשות פדיון נפש, מהכסף אשר נתן להם. באופן שימתיקו הדין מעלינו, ומעל זרענו ובני ביתנו, על ידי הפדיון נפש שיעשו עבורנו. ואתה תתמלא רחמים עלינו, ותרפאנו רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף. רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה, כי תהלתנו אתה, והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו, ולכל מכאובינו, ולכל תחלואינו (ובפרט להחולה ברכיהו בן מונה), כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כי אין לנו שום סמיכה על שום רפואה, של שום רופא שבעולם, כי אם עליך לבד אנו נשענים.

אל נא רפא נא לנו ברחמיך הרבים, ובחסדיך הגדולים. כי אתה לבד יודע גודל הצער והמכאוב, של כל הסובלי חולאים ומכאובות. מלא רחמים, רחם עליהם ואל תסתר פניך מהם. ותראה ותשגיח בעונְיַם ומכאובם, ותתמלא רחמים עליהם להחלימם ולרפאותם, להחזיקם ולהחיותם, חיש קל מהרה. ויקוים מקרא שכתוב: "והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך". ונאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. ונאמר: "ויאמר, אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך, אמן כן יהי רצון.

פדיון
יניח ידיו על המעות ויאמר:
מעות ואת היקום אשר ברגליהם. צדק יקראהו לרגלו. צדק מלכותא קדישא. דינא דמלכותא דינא. שורש הדינים בינה. אני בינה לי גבורה. אין הדין נמתק אלא בשורשו. שלושה ידים בבינה. יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה. ג' פעמים יד, גימטריא שם של מ"ב. מ"ב שביצירה שם של אנא בכח. מ"ב שבבריאה, שני פעמים אקי"ק. מ"ב שבאצילות אותיות ה-ו-י-"ה פשוט, במלואו, ומלוי דמלוי.
יהי רצון מלפניך, שיומתקו הדינים והגבורות הקשות, מעל ברכיהו בן מונה, על ידי פלא עליון, שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים ופשוטים, שאין בו תערובת דין כלל. אמן.

פדיון הוא המתקת הדינים, והוא מושיע מכל הצרות. כי עיקר הרפואה על ידי פדיון דיקא, כי "ורפֹא ירפא" (עם שתי התבות) מספר "פדיון נפש".

לרפואת ברכיהו בן מונה

ביקשתי מכל האברכים בכולל חצות, לומר עבורי את הבקשה והתפילות הנ"ל, בסיום לימוד התורה בחצות, ביום של הניתוח שלי, כמו כן נתתי לכל אברך סך של – 26 ש"ח, מכספי, כדי שיעלה לי כפדיון נפש. הרגשתי השתפרה מאוד, כאשר סיימתי את הטיפול גם בנושא זה.
לאחר שראינו בחומר שמסרתי לאברכים בכולל חצות, להתפלל לרפואתי. כי לפי תורת החסידות, מעדיפים, לסמוך על רפואתו של בורא עולם, מאשר על רפואת הרופאים. נראה ממעשה של רב בימינו חיזוק לדעה הנ"ל. בורא עולם יעשה בחסדיו הרבים, שמעשה זה יעלה גם הוא לעילוי נשמת הרב גלינסקי ע"ה, שזכה להיות מגיד מישרים ומזכה הרבים.

הרופא נדרש לענוה

"ורפא ירפא (כא,יט) דרש הרב גלינסקי: מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא (ב"ק פה:). על הרופא לדעת, שלא התעודה הממוסגרת אשר בלשכתו ולא רשיון משרד הבריאות, העניקו לו את הרשות לרפא. "מכאן" – מהתורה ומנותן התורה – מקבל את רשיונו!
ואספר –
לפני כמה שנים אבדתי את השמיעה באוזני, לא עליכם. חיידק התביית באוזן ומאן לעזוב. אין לי טענות עליו, כי כידוע הגמרא אומרת (ע"ז נה.) שכאשר שולחים חולי על האדם, משביעים אותו מתי יצא ועל ידי מי. כנראה קיבל רשות להשאר... הרופא, מכל מקום טיפל בי במסירות. יום אחד שאל: כבוד הרב, מדוע כתוב (קידושין פב.) טוב שברופאים לגיהנם?
ראה שלא עניתי וחשב שלא שמעתי. חזר על השאלה בקול רם ובתנועות שפתים מודגשות. לא עניתי.

היה בטוח שחלה הדרדרות בשמיעתי, וחזר בצעקה. כל המחלקה שמעה... עשיתי חשבון כי אם אמשיך לשתוק – יביא ציוד הגברה, לפיכך אמרתי: שמעתי, שמעתי.אז למה אינך עונה?
כי מה זה נוגע אליך, תביא את הטוב שברופאים ואענה לו...הוא לא נפגע, הבין שזו בדיחה. לרגע לא עלה בדעתו שבאמת אינו טוב שברופאים. "וכעת, ברצינות" – ביקש.

ראיתי שיהיה לי קל יותר לענות לו מאשר לשכנעו שיש רופאים מומחים ממנו, ואמרתי: פירושים רבים יש, ואומר לך אחד מהם. רופא קטן יודע שכוחו מוגבל, לכן מבקש הוא עזרת שמים ברפואתו, ומכוון בברכת "רפאנו" שבתפילת שמונה עשרה. אבל הטוב שברופאים סבור שהוא כל יכול ובידו לרפא גם בלי עזרת שמים, לפיכך אינו מכוון ב"רפאנו". נמצא שלגביו יש רק שבע עשרה ברכות, כמנין "טוב", ולכן שולחים אותו לגהינום, כי סומך הוא על עצמו בלבד.

ולכך התכוונתי כשאמרתי שאינך טוב שברופאים, כי יודע אתה שאינך כל יכול, והראיה – שעדיין איני שומע...
הגמרא (ע"ז נה.) דורשת, מאי דכתיב "מכות גדֹלֹת ונאמנות וחֹלים רעים ונאמנים" (דברים כח, נט) רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם. שבשעה שמשגרים יסורים על האדם, משביעים אותם שלא ילכו אלא ביום פלוני, ולא יצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני.
הרופא אינו אלא רק שליח ההשגחה להסיר את המחלה ותו לא, ויש לו להחזיק טובה לעצמו, בדיוק כפי ש"יום פלוני ושעה פלונית", יכולים להחזיק טובה לעצמם, שבהם סרה המחלה.
("והגדת")

גם מהמעשה הבא, שקשור גם הוא, לרב בין ימינו, ניתן ללמוד על יכולת הרופאים לרפא, בתנאים מסוימים. אבל הבוטח בה', ומודה לו בכל מצב, זוכה לראות ישועות, מאיתו יתברך שמו.

התודה לה' והברכה שאחריה
ר' שמואל התניע את רכבו, ותחושה של זכות עצומה מילאה את לבו. היום הוא מסיע לבית החולים, את הרב החשוב הרב בן ציון סנה. כבר שנים ארוכות שהוא מתנדב במערך ההסעות, של ארגון החסד הנודע "עזר מציון", ואף פעם לא הזדמן לו להסיע ברכבו, תלמיד חכם בשיעור קומה שכזה. הוא הדליק את מזגן החימום, ווידא כי הרב נשען בנוחות על הכסא מאחור, ולאחר מכן שאל בנימוס האם ישנה דרך מסוימת בה מעדיף הרב את מסלול הנסיעה לבי"ח. "לא משנה באיזו דרך תבחר", חייך לעברו הרב סנה בהארת הפנים המוכרת שלו, "ממילא אני חפץ לנצל את הזמן לתפילה".

ר' שמואל החל להשתלב בתנועה הזורמת בכביש, כאשר אוזנו כרויה לתפילת הרב סנה היושב מאחוריו. לפתע שמע מפיו משפטים מרגשים, כשהוא אוחז את ספר התהלים בשתי ידיו, ואומר בכוונה ובעינים עצומות, "ריבונו של עולם", "פעמים רבות אושפזתי בבי"ח, ראיתי אנשים שאינם יכולים ללכת, ואני – הולך, רץ ומטפס מדרגות... תודה רבה לך ה', תודה שהענקת לי רגלים בריאות". ר' שמואל הביט דרך המראה על הרב, והתפלא, האם זהו נוסח התפילה שלו? ריבונו של עולם" ממשיך הרב סנה, "הסתובבתי רבות בבי"ח וראיתי אנשים שאינם יכולים להזיז את ידיהם, אינם מסוגלים לשרת עצמם, והם נזקקים לעזרה עשרים וארבע שעות ביממה, ואני ב"ה עשר אצבעות יש לי וכל דבר יכולות הן לבצע במהירות וביעילות. תודה רבה ה' שנתת לי שתי ידים בריאות".

הנהג השתומם. הוא לא הבין מדוע פוצח הרב במסכת תודה לה', כשכולו נרגש ונסער. "ריבונו של עולם", הוסיף הרב ואמר "שבועות ארוכים שהיתי בבי"ח, וראיתי אנשים שאינם יכולים לראות, עולמם חשך בעדם, והם מגששים כסומים, ואני בחסדי ה', רואה את העולם היפה שסביבי, צבעוני ומלא חיות. תודה רבה לך ה' ששמרת על מאור עיני! רצה ר' שמואל לשאול את נוסעו מה פשר ההשתפכות הלא מובנת הזו, אלא שהרב לא השתהה והוסיף לשבח: "ריבונו של עולם, ראיתי אנשים שלא שומעים בשתי אוזניהם, הם נאלצים להרכיב על תנוך האוזנים מכשירי שמיעה משוכללים. ואני, בחמלת ה' עלי שומע באוזן שמאל. רק אם אפשר, רפא נא בוראי גם את אוזני החולה". ר' שמואל חש כי אינו מסוגל להמשיך בנסיעה. מה פשר נוסח התפילה המשונה הזו? האם באופן זה צריך האדם להתפלל?

הרב, כמו קרא את מחשבותיו, סגר את ספר התהלים וסיפר לו: "למעשה התגוררתי כל חיי בארץ ישראל, אלא שבאחד הימים נפצעתי בתאונת דרכים קשה, הרופאים בישראל ניסו לטפל בי, אלא שמהר מאד הרימו ידים, והמליצו כי אטוס לטיפולים בחו"ל, שם יש בתי חולים מתקדמים, ואולי ימצאו לי מזור. בהמלצתם הגעתי למונסי, אך תקופת האשפוז התארכה, במהלך הטיפולים הכואבים הודיעו לי הרופאים, באופן חד משמעי, כי לעולם לא אשמע באוזני הימנית, הצטערתי מאד. "האם אין לכם דרך לטפל בי?" התחננתי אליהם. "לא", השיבו, "אין שום דרך לעזור לך. תשמח שיצאת "בזול" מהתאונה המחרידה".

הבעיה היתה שהעצב באוזני הימנית לא מת. סבלתי מדלקות אוזנים חריפות, ויסורי היו נוראיים. "אולי נזריק חומר שימית את העצב החי?" הציעו הרופאים. נעניתי בהסכמה. לא יכולתי לסבול יותר ורציתי לשוב כבר לשגרת חיים תקינה. בינתיים, עד להמתת העצב הפגוע, עלה בדעתי לשנות את נוסח התפילה השגור בפי: תמיד היתי פותח את הסידור ומבקש שה' יעזור וירפא. פתאום הבנתי, שאינני מודה לבורא העולם על כל הטובות והחסדים שעשה עמי עד היום, ועל ההשגחה הפרטית העצומה שמלוה אותי כל הזמן.

קיבלתי על עצמי, שלפני כל תפילה אני מודה, בדיוק כמו הנוסח ששמעת זה עתה. ר' שמואל המתנדב הנהן ראשו בהבנה. הוא למד היום מהרב פרק חשוב בהודיה לה'. "יום אחד", ממשיך הרב סנה לספר, "הוזמנתי לבדיקת שמיעה לפני שיכרתו את העצב של אוזני הימנית, על פי תוצאות הבדיקה יקבעו הרופאים את תורי לניתוח. כשהגיע תורי, הושיב אותי הטכנאי בחדר נקי מרעשים, כשאני מחובר לאוזניות. לפתע התרחש הבלתי יאמן: הטכנאי הגוי עזב באחת את עמדתו, פתח בסערה את הדלת, וקרא בקול נסער: "נס, נס עשה לך אלוקים! הפלא ופלא! רבי בנציון סנה, אתה שומע אותי? אתה מאמין? השמיעה החלה לחזור לאוזן הפגועה שלך! אתה כבר שומע כ-40% מהצלילים!" הרב סנה שמע את הבשורה הטובה, ומיד נעמד לומר במלוא הכוונה את "נשמת כל חי"!. הגויים שסבבוהו הביטו בו בהתפעלות, כמו הבינו את גדלותו.

ממשיך הרב לספר שנעשה לו נס גדול לאחר שקיבל על עצמו להודות על כל הטוב שקיבל. את מידת הכרת הטוב למדנו מיעקב אבינו שחיזק הנהגה זו. כשפגש את עשיו אחיו, התפלל "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פן יבוא והכני אם על בנים". אך תחילה נשא תודה לה' ואמר: "קטונתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך".
ראשית חייבים לומר תודה ורק אח"כ לבקש. "לפעמים אדם שרוי בצער עמוק ואינו יכול להודות", הקשה הנהג לרב, "הוא מרגיש מרוקן וחבול זועק לה' שיושיענו מצרתו". מי שאינו מודה מחמיץ הזדמנות לקבל שפע אלוקי הבהיר הרב, הרי נאמר הרחב פיך ואמלאהו. אם תרחיב פיך תחייך ותודה, אמלא את משאלותיך.

עכשיו נשבר המתנדב והחל לגולל בקול חנוק אודות הצרה הגדולה שפקדה את ביתו: בביתי אחד עשר ילדים, כולם ברוך ה' בריאים, חכמים ויראי ה'. והנה, לפני כשלושה חודשים שמתי לב, כי בני הבכור החל להתדרדר, הוא החל לקצר את פאותיו ולשנות את מלבושו. סיפר ר' שמואל בצער. נו, נו, אמרה אשתי, לא כדאי להעצים את הענין, עם הזמן הוא יתבגר ויטיב דרכו. גם אני סברתי כמותה. הינו אופטימיים וחדורי תקוה. האמנו כי בננו הבכור הינו בסך הכל נער יקר, המשקיע את כולו בגמרא וספוג באמונה טהורה בה', ומן הסתם תוך זמן קצר ישוב מסורו, ויחזור לדרך הישרה שסללנו עבורו כל חייו. אלא שטעינו טעות חמורה. ההתדרדרות הרוחנית נעשתה בקצב מואץ, מבלי שתהיה לנו יכולת לעוצרה.

למרבה דאבוננו התרועע בננו עם חברים מדורדרים בלי שידענו על כך. בהשפעתם ההרסנית הוריד את הכיפה, והתרחק מכל מה שריח יהדות נודף ממנו. ברגע הראשון נחרדנו עד עומק נשמתנו. בננו, אכזב אותנו קשות. כל החיים השתוקקנו לראותו בן עליה, והנה טפחה המציאות על פנינו. כהורים למשפחה ברוכה, דאגנו לשלומם הרוחני של יתר ילדינו, שלא ישפיע עליהם דרכיו המקולקלות ומשלא הלך, פנינו בהכונת מומחים לשיטת "המקל" התרעות עונשים ודברי תוכחה. אולם מאום לא עזר הבחור התחפר בדרכו ולא היה קשוב לדברינו.

אשתי ואני הרגשנו שהבית שלנו נהרס. השכנים הרחיקו בצדק את ילדיהם מביתנו, שהיה תמיד שוקק חיים. כולם הסתכלו עלינו ברחמנות, והיו שהפנו אלינו אצבע מאשימה. הבנו אותם. אף אחד אינו חפץ שילדיו יושפעו ממי שהשפעתו הרסנית, במיוחד כשמדובר בבחור עוצמתי, כריזמטי ובעל כושר מנהיגות. כל הפדגוגים הורו לנו לקרב את הילד, להשאיר מולו ערוץ של קשר ולנהוג עמו בכבוד. הבעיה היא שהילד דחה את קרבתנו בשאט נפש. מה נעשה? אנה נפנה? ממי נבקש עצה ותושיה? רעד קולו של ר' שמואל.

דמעות חמות התגלגלו על לחיו והרטיבו את זקנו הכסוף, ששערות שיבה נזרקו בו בטרם עת. "נראה כי אין שום תקוה לשינוי", מלמל ביאוש. הרב בנציון סנה, שישב עד כה מרותק, מכיל בקרבו את סיפורו הקשה של נהגו, התנער משתיקתו הממושכת, שלח מבט חד לעבר האב המדוכדך וגער בו: "למה אתה אומר כך? כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן! שוב לביתך ונסה את הדרך של הודיה לה' לפני כל תפילה, תחינה ובקשה שאתה מוציא מפיך". באותו יום שב ר' שמואל לביתו, כששביב תקוה בלבו. כאשר נמו ילדיו הקטנים ובביתו שררה דומיה, התישב עם אשתו, כאשר למולו מחברת ומכשירי כתיבה. "עכשיו אנחנו כותבים אל כל הטובות שעשה עמנו ה' עד כה", אמר ואור חדש בעיניו. בתחילה חייכה, לא חבל על הזמן של שנינו? יש עוד משימות לערב זה. הרי פסח מתקרב בצעדי ענק, ועבודות הניקיון נראה שאין להן סוף.

"זאת סגולה שנתן לי היום הרב בנציון סנה, בשביל שרוליק שלנו..." הבהיר לה קצרות. כך החלו בני הזוג לפרט את כל החסדים העצומים שמלווים אותם בימי חייהם. "צריך להגיד תודה לה' שנישאנו", פתח הבעל. "וכמובן שה' נתן לנו ילדים", השלימה זוגתו. "והם בריאים ושלמים, חכמים ומוצלחים", הזכיר ר' שמואל ופרץ של הכרת טובה גאה מקרבו. "ועל כך שיש לנו בחסדי ה' קורת גג לדור בה", הוסיפה האשה בהודיה. "וחייבים להודות לבורא על כך שיתר בננו קמים כל יום לתפילה, והולכים לישיבה... כמה אחרים במקומם היו נשברים...", חידד הבעל את הסיעתא דשמיא המיוחדת שלהם. אט אט, בתהליך כתיבה פנימי ומחושב, התמלאה המחברת בעשרות תודות למנהיג כל הברואים, על חסדיו הגדולים והקטנים שעשה עם כל יצוריו.

לפנות בוקר, כשהיתה רשימת התודות גדולה ועמוסה, נשאו ההורים עיניהם השמימה וביקשו מלב כאוב: "אנא בורא עולמים, עזור לנו בבקשה עם בננו בכורנו, ישראל בן יוכבד, טע בלבו רצון לשוב לדרך הישרה". כך עלו על יצועם, כשעיניהם אדומות ונפוחות מבכי, והמחברת מוצפנת במגירתם. בהגיע ליל הסדר, התישבו כל ילדיו של ר' שמואל סביב השולחן הערוך. "בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך", חש האב המאושר כמלך. גם שרוליק, בנו הבכור, הצטרף לסדר ועקב בדריכות אחר אביו, "ילדים, היום, לפני שנתחיל בסדר, נפתח בהקדמה קצרה", דפק האב קלות על השולחן והניח למולו את מחברת ההודיה לה'. "תחילה ברצוני לקרוא את כל אשר עלינו להודות להשי"ת, כפי שרשמנו אמא ואני לפני כשבוע ימים".
הילדים היו המומים, זו להם הפעם הראשונה שאביהם נוהג כך. תמיד הוא ממהר להתחיל בסדר, והיום משום מה הוא נינוח ושליו. פניו קורנות ושמחה פורצת מתוכו. ר' שמואל קרא את כל הטובות שגמל ה' עמו ועם בני משפחתו. רק לאחר מכן החל לקרוא בהגדה. כאשר הגיע בהגדה – "אילו פינו מלא שירה כים", "ולפיכך אנחנו חיבים להודות", החל לשיר בשמחה עצומה, ובחדר השתררה אוירה של הכרת טובה לה'.

חלפו שבועות. יום אחד, באמצע ספירת העומר, מגיע בנו בכורו הביתה, כשכיפה זערורית מתנוססת על ראשו. אף אחד לא אמר מילה. בני הבית קיבלו הוראה שלא להתערב בענינו. גם ההורים השתוממו, אך אצרו את פליאתם בלבם מחשש לחבל בהתקדמות הקטנה של הבן. בחלוף מספר ימים הבחינו בסימנים של פאות המפארות את צדעי פניו. האם נכון רואות עיניהם? האם אלה סימני הישועה הממשמשים ובאים?

בחג השבועות הגיע הבן לבית הכנסת, לאחר זמן רב שלא דרך במקום. האב שפשף עיניו בתמהון ופחד להוציא מילה מיותרת מפיו. הוא התפלל שרגעי ההארה הללו של הבן לא יפוגו לעולם. בראש חודש תמוז נכנס הבן הביתה בלבוש של "בחור ישיבה", עם המגבעת, החליפה וציציותיו מתנופפות לצדדים. "אבא, החלטתי סופית, אני חוזר לישיבה". הודיע לאביו בקול בטוח. האב המאושר נפל על צוארי בנו, חיבקו, נשקו, הרעיף עליו קיתונות של חום ואהבה, ולאחר מכן שאל אותו: אמור לי בני, מה קרה? מה גרם למהפך הנפלא הזה שעשית? הרכין הבן פניו ואמר: "אבא, כל חיי שמעתי ממך ומאמא, "כשיהיה לנו כסף – אז תזרח השמש". "ולכולם יש ורק לנו אין"... והייתם מתלוננים ומקטרים על המצב שלכם. גדלתי בהרגשה חמוצה של חסר, ולכן פניתי לחפש את האושר בחוץ.

פתאום, בליל הסדר אני שומע רשימת תודות, הורי, עקבתי אחריכם וראיתי שזה רציני אצלכם, ההודיה והכרת הטוב באמת ממלאים את לבותיכם. במהלך הסדר נשברו כמה צלחות יוקרתיות ואתה פלטת בחיוך: "לא נורא, יש הרבה זכוכיות בבית, וברוך ה' ששפך חמתו על עצים ואבנים". אחר כך היו תקלות טכניות נוספות, שעשויות היו לגרום עוגמת נפש, כמו מיץ הענבים שנשפך והכתים את המפה החדשה בכתם שלא יורד. ציפיתי לשמוע מילה, ובמקום זה אמא חייכה ואמרה: נו, באמת, נשתמש מחר במפת הקרם. יש לנו עוד הרבה מפות בבית". זה גרם לי שינוי מהותי.

פתאום רציתי להדמות לכם, לחקות אתכם, להיות כמותכם, חביבים ומאירי פנים, שיודעים באמת להודות לה' על כל הטוב שקיבלו... לאחר הפסח ישבתי עם עצמי והחלטתי לכתוב את כל הטובות שעשה עמי ה'. הרשימה התארכה ואני מוסיף וכותב, ממלא ומודה. לאחר שהדפים התמלאו שאלתי את עצמי בגלוי לב: "איך אני יכול להפנות עורף לקב"ה, אחר שגמל עמי כל כך הרבה חסדים וטובות? אז החל הצעד הראשון, והנה אני כאן, מוכן ומזומן לשוב לדפי הגמרא". ר' שמואל וזוגתו ליוו את בנם בכורם בדרכו לישיבה לבעלי תשובה, כשדמעות הודיה לה' מציפות את עיניהם. הם זכו לישועה! תפילתם בקעה רקיעים, ושניהם ידעו כי הם העניקו לעצמם ולילדיהם את מנת החינוך הטובה ביותר שיכלו להעניק אי פעם! ("האמנתי ואדברה")
(מהעלון של ר' חנניה צ'ולק הי"ו)

ואנו תפילה שבורא כל העולמות כולם, יחוס יחמול וירחם ויחזיר בתשובה, את כל עם ישראל, בארץ ובעולם. בכלל הברכות את כל "הנושרים", אנא ריבון העולמים זכור להם לטובה את כל התורה שלמדו: בתלמודי תורה, בישיבות ועוד... והחזירם בתשובה שלמה לפניך תתברך.

עשיתי חשבון נפש, מה עשיתי ומה אני עוד יכול לעשות: ערכתי וידויים רבים, חרטה על העבר, קבלה לעתיד. בנוסף זיכוני מהשמים במשך כל התקופה האחרונה, להמשיך ולהתחזק בתורה תפילה ותשובה לשמן מצוות ומעשים טובים. רעיתי תרמה לקופת העיר, ואני תרמתי לכולל חצות, ולכל מי שהתקשר וביקש שנתרום לאירגונים השונים, ולכל מי שדפק בדלת ביתנו וביקש תרומה. ובכך זכיתי לקיים גם את מצוות הצדקה, בנוסף נתתי לכל אברך בכולל, מכספי סך של 26 ש"ח לכל אברך, כדי שיתפלל ויכוון לרפואתי, וכדי שיעלה לי כ"פדיון נפש".
זיכיתני לקיים: "ורפֹא מרפא", וזיכיתני לפנות אליך בתפילות ובתחנונים לבקשת ישועות... כאשר אני: יודע, מאמין ובוטח בך שרק אתה יכול לרפא. ועוד נתת לי לעשות השתדלות ולפנות לרופאים, ולקיים גם בזה "ורפֹא ירפא", כפי שפירשו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפא.

זיכיתני להשתמש בכל מה שלימדתני בספריך הקדושים, ולבקש סיוע בזכות צדיקים שנפטרו, שעליהם זכינו לכוון בכולל, שהלימוד יעלה לכבוד ולעילוי נשמותיהם. והרינו מבקש שנשמותיהם יעמדו לי מליצי יושר בשמים.

במשך שנים רבות, זיכנו ישתבח ויתעלה שמו לעד, להקדיש כל לימוד תורה בחצות לילה, שיעלה לכבוד ולעילוי נשמות: אבות אבותינו עד וכולל, שיבעת האושפיזין, אבותינו הקדושים ואימותינו הקדושות והטהורות, ואדם וחוה ע"ה. בזכותם ביקשנו, שהלימוד באותו לילה יעלה גם לכבוד ולעילוי נשמות כל הצדיקים והחסידים, והצדיקות והחסידות: שהיום, השבוע והשניה פקודת שנתם. היה לנו לוח שנה, בו רשומים מאחורי הדף של התאריכים השבועיים, שמות הצדיקים והחסידים, שהיום והשבוע פקודת שנתם. זכות גדולה ניתנה לנו מהשמים, לכוון שהלימוד יעלה לכבוד ולעילוי נשמות כל הצדיקים הנ"ל, כפי שכתוב בספרים הקדושים.
המרא דאתרא שאירח את כולל החצות, בבית הכנסת שלו, בכלל כל מוסדותיו, היה נוהג לנסוע בכל רֹאש חודש לקברי האבות, יחד עם עוד אברכים מבית הכנסת. הוא היה נוהג לומר לנוסעים איתו, לידי, הנחנו נוסעים לקברי האבות, ור' ברכיהו מביא את האבות אליו, בזכות לימוד התורה הקבוע בחצות, ובזכות כל האברכים הלומדים איתו בחצות. מצאתי לנכון, לחזור ולהוסיף ולבקש, ממי שאמר העולם: "יהי רצון מלפניך בורא כל העולמות כולם, אנא עשה בזכות: האבות ואימהות, ובזכות נשמות כל הצדיקים והחסידים, בכל הדורות הזמנים והגלגולים, שזיכיתנו לכוון לכבוד ולעילוי נשמותיהם, בזמן לימוד התורה בחצות לילה, במשך שנים רבות. אנא זכה את נשמותיהם שיעמדו לי בשמים: מליצי יושר, מגן צינה וסיתרה, ונשמתם תאיר בי ולי במאור תורתך הקדושה. בזכותם של הצדיקים והחסידים האלה, חוס ורחם עלי, וזכני שהניתוח שאני צריך לעבור, שיעבור עלידך תתברך, באמצעות ידיהם ומוחם של הרופאים, שיטפלו בי. אנא זכני לחזור לחיים לאחר הניתוח, למענך אלוקים חיים".

מכל מצווה נברא מלאך
לימדת אותנו יתברך שימך לעד, שמכל מצווה שאדם עושה, נברא מלאך טוב, ששומר על האדם שעשה את המצווה, שממנה נברא המלאך, זאת לומדים מאברהם אבינו ע"ה, בעקידת יצחק, שהמלאך בעצמו שנברא ממצווה זו, העיד שאברהם אבינו ע"ה, גדול ממנו.

"הנה קיימו וקיבלו חז"ל [מתני' סוף עוקצין, סנהדרין ק א] עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש (משלי ח כא), והנה כבר כתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה, בשם הגאון ר' ליב זינציץ ז"ל, ענין מספר ש"י, להיות תרי"ג מצות הם וז' מצות דרבנן סך הכל כת"ר, והנה מכל מצוה נברא מלאך, והמלאך הוא שלישו של עולם כמשארז"ל" (ב"ר פס"ח י"ב). ("בני יששכר", מאמרי חודש כסלו-טבת).

המלאך מבקש חיותו מבעל המצוה
"והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו'. לבאר הענין למה עד עתה לא באו המלאכים אליו באתגליא, כמו ביום ההוא. אמנם הנה כתיב "כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך". הרמז בזה כאשר נודע כי בכל מצוה שהאדם עושה, נברא ממנו מלאך. ואח"כ הנה המלאך הזה הוא מבקש חיותו תמיד. לכך הוא רודף אחר האדם, להחזיק במצוה שלא תֹאבד ממנו חיותו. אשר כבר אמרו עבירה מכבה מצוה. לכן המלאך ההוא משמר את האדם, לבל יבוא ח"ו לידי עבירה חלילה, שלא יכבה נרו לעולם ועד. וזה האמור בכתוב, "כי מלאכיו יצוה לך". פי' מלאכיו נבראו לך, מן המצוות שלך. וז"פ יצוה לך, מהמצוות שלך.

גם י"ל יצוה לך לעשות עוד מצות אחרות, כי מצוה גוררת מצוה, וזהו לשמורך בכל דרכיך כנ"ל. כי המלאך הוא משמר אותך בכל דרכיך, לבל תאבד חיותו ממך. אך הנה בעבור העשות המלאך מן המצוה, צריך לעשות המצוה בדו"ר בשלימות רב, להיות לה גדפין לפרחא לעילא, ולהמשיך לה חיות, מאור העליון בתיקון היחוד. כי מלא"ך גימט' צ"א, שהוא הוי"ה אדנ"י כנודע. והוא היחוד במדות העליונות, ואז ימשוך להמצוה בחינת נשמה וחיות, דרך כל השמות בע"ס כי אנת הוא נשמתא מלגאו, וכד אנת תסתלק מיני' וכו'. ולכך אמר הכתוב, "וזכרתם את כל מצות וגו' ". לשון זכרות והשפעה, והיחוד למשוך חיות להמצוה". ("תפארת שלמה", פרשת וירא).
ועוד הוסיף הרב: "וישלח יעקב מלאכים". פירש רש"י מלאכים ממש. יש לומר כוונת רש"י, דהנה ידוע מהזוהר הקדוש, שמכל מצוה ומצוה, נברא מלאך". ("תפארת שלמה", פרשת וישלח).

מהמצוה קונה פרקליט אחד
"וכך ענין המצוה שקונה פרקליט אחד (אבות פ"ד מי"א (יג )), ר"ל שנברא מלאך מכל מצוה. ומעשיית המצוה נעשה גוף המלאך, והכוונה של המצוה היא נשמת המלאך. וכשנעשית המצוה בלי כוונה, הרי גוף בלי נשמה. ועכ"פ יש בו קדושה בגוף ההוא, שהרי נתהוה מעשיית מצוה שהוא דבר קדוש. ולכן מתדבקים במצוה כזו רוחות הטומאה. ולא די שאין מצוה זו פועלת פעולתה, אלא אפילו מטמא, ולכן דחיין לה לבר, שמשלחין אותה מחוץ למחנה. (ותקנת דבר זה היא לרוב ישראל, אשר לאו כל מוחא סביל כוונות המצות והתפלות, התקנה לכלול כל תפלה וכל מצוה, בין תפלות ומצות הצדיקים, היודעים הכוונות. ואמרו רז"ל בפרק גיד הנשה (חולין צב א) שיש מ"ה צדיקים בכל דור. ומ"ה הוא בגימטריא אדם, והוא קומה שלימה. ויכולים תפלות ומצות כל ישראל להדבק בתפלות ומצות אותן הצדיקים, ואז כוונותיהן, נעשו נשמות לכל תפלות ומצות ישראל)". ("ערבי נחל", במדבר)

וב"מאור ושמש" הוסיף על הנ"ל: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד, ואומנם, הכל לפי ערך עשיית המצוה. יש עשיית מצוה – שנברא ממנה מלאך, ובעשות אחת מכל מצוות ה', ביותר התלהבות – אזי נברא ממנה שרף".

למצוות יש תועלת הגוף והנפש.
וכדי לבאר שכל מצוות שבתורה יש בהן תועלת הגוף והנפש, העיד משה רבינו ע"ה ואמר: "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד ). וכתיב "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו', לפני ה' אלוקינו" (שם, כה). באר כי קיום המצות הוא כולל שתי תועליות, תועלת כלל הגוף בעולם הזה ותועלת הנפש לעולם הבא. זה שהזכיר בכלל "לטוב לנו כל הימים", ואח"כ הוסיף פירוש כלל ופרט: "לחיותנו כהיום הזה". זהו תועלת הגוף בעולם הזה, "וצדקה תהיה לנו וכו', לפני ה' אלוקינו", זהו תועלת הנפש לעולם הבא. וכן ביאר שלמה המלך ע"ה הענין הזה בעצמו, הוא שאמר: "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב). הא למדת שיש בכל המצות תועלת הגוף והנפש. ואם תשאל ותֹאמר מאין לנו מן הכתוב, שכל החוכמות נכללות בתורה, ונמשכות ויוצאות ממנה? הנה שלמה ע"ה באר זה בתוך רמזי דבריו והוא אומרו: "נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך, וריח שלמותיך כריח לבנון" (שיר השירים ד, יא). המשיל התורה לכלה, וכמו שדרשו רז"ל: "ויהי ביום כלֹת משה" (במדבר ז, א), כלת כתיב ביום שנכנסה כלה לחופה, (במד"ר (יב, ח) ביומא דעלת כלתא לגננא). ודרשו עוד רבותינו ז"ל: אל תקרי מורשה, אלא מאורשה (פסחים דף מט ב).
("רבנו בחיי", בראשית).

והוסיף הרב, שמות, פרשת יתרו:
ומכאן אתה למד כי יש לכל מצוה ומצוה ממצות התורה כמה פנים, ודברי תורה (ירמיה כג, כט) "כפטיש יפוצץ סלע" מתחלקים לכמה טעמים, ויש בכלן תועלת הגוף והנפש והם חיים למוצאיהם, וכן אמר שלמה ע"ה: (משלי ד, כב ) "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא".

ובפרשת עקב הסביר רבנו בחיי: "כי חיים הם למוצאיהם". כי התורה והמצוה, הם חיים לנפש ורפואה לגוף. כי חיים הם למוצאיהם, זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה: (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך, וחן לגרגרותיך".

שהמלאך מסייעו לכמה מצוות
והריני מוצא לנכון להכניס כאן את דברי החכמה והחן של, ה"תפארת שלמה" בנושא המלאכים:
"והנראה בכל זה דהנה מבואר בספרים, שמכל מצוה נברא מלאך אחד, כמבואר בש"ס ותד"א בא"ז פ"ג. וכיצד יעשה? אם עושה אדם עצמו צדיק, ומדבר אמת. מוסרין לו מלאך שהוא מתנהג עמו בדרך הצדיקים, ומדבר אמת. ואם עושה האדם עצמו רשע, לכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו, בדרך רשעים, ומכחש ומשקר ע"ש. וכמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמורך וגו'. והנה התועלת מהמלאך הזה הוא לכמה דברים. הא' שהמלאך מסייעו לכמה מצוות מכאן ואילך. וע"ז אמרו מצוה גוררת מצוה, כמבואר, במפרשים. הב' גם משמרו מהחטא, מחמת שא"א לילך עם רשע, ונותן מחשבות טהורות בלב האדם, לילך אחר מצות, ולברוח מן העבירות. הג' שעולה למעלה ומדבר טוב על האדם. כמ"ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. ויש לפרש בזה הפסוק בפרשת העקידה. וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו'. וישא את עיניו וגו'. ויעלהו לעולה תחת בנו. ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית, מן השמים, ויֹאמר בי נשבעתי נאום ה' וגו'. כי ברך אברכך וגו'. אמאי לא אמרו המלאך הראשון, הכל בפעם אחת? ולהנ"ל נכון שמלקיחת המאכלת, ממצוה הזאת נברא מלאך, והוא הדובר אליו. ולאחר הקרבת הקורבן, נברא מלאך חדש גבוה משל הראשון. שהרי לא נגמר המצוה ביצחק, רק במחשבה. אבל אח"כ כשעשה המצוה בשלימות, להקריב האיל תחת בנו ממש, ואז נברא מלאך גבוה. ורצה הקב"ה לשלוח הברכות האלו, ע"י מלאך הגבוה. וק"ל. וגם אפשר לפרש בזה הכתובים, אצל הגר, מה שבא לה מלאך, אחר מלאך.

ותֹאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ראה הקב"ה את צדקותיה, שעדיין חושבת שרה לה לגברת, בזה עלתה למדריגה גדולה. מזה הדבור נברא מלאך חדש, ויֹאמר לה מלאך ה', שובי אל גבירתך, והתעני תחת ידיה. ומשקבלה על עצמה להתענות תחת ידיה, אין לך נסיון גדול מזה. מזה נברא מלאך גבוה, יותר מהראשון, וכן מלאך השלישי. מסתמא נתנה הודאה לקב"ה, על מה שהבטיחה שזרעה לא יספר מרֹב. ובזה מבואר תשלום הפסוק, כי שמע ה' אל עוניך, במה שהכנעת עצמך, לקרות לשרה גבירתי ולהתענות תחת ידיה". ("תפארת שלמה", לשבת נחמו).

מדברי ה"תפארת שלמה" הנ"ל, ניתן ללמוד שהרב רצה לחדש לנו, שיש מצבים שממצוה אחת שלמה, שיש בה מספר חלקים, כגון במצוות העקידה, נבראים מספר מלאכים, שכל מלאך חדש שנברא, גדול וגבוה, מהמלאך הקודם שנברא. כמו כן, מכל דברי הרבנים בנושא המלאכים, ניתן ללמוד, מה המעלה והזכות של עשיית מצוה במלואה ומתוך כוונה, כמו כן שמכל מצוה נברא מלאך, ששומר על האדם, ולמצוות יש תועלת: לגוף, נפש ורפואת האדם.

לאחר שהבאנו מדברי ראשונים ואחרונים, שהם בעצמם כמלאכים, כמה גדולה מעלת עשיית המצוות. הננו מבינים בודאי שמכל מצוה, נברא מלאך טוב.
והריני מוצא לנכון, לפנות אליך תתברך, יוצר המלאכים כולם: "יהי רצון מלפניך בורא ויוצר המלאכים והאדם. אנא רחם עלי, על עבדך ברכיהו בן מונה, ותן רשות לכל המלאכים שבראת אתה תתברך, מכל המצוות שזיכיתנו לעשות, יחד עִם: כל בני משפחתי, ועם כל המלאכים שבראת, מכל לימוד התורה, במשך כשנים עשר השנים האחרונות. של כל האברכים בכולל חצות, ושל עבדך הנאמן. בבקשה ממך תתברך תן רשות לכל המלאכים האלו שנבראו ממצוותינו, שיעמדו לנו מליצי יושר בשמים, ויתקיים בנו ולנו בזכותם של כל המלאכים האלו, שיעמדו לנו מליצי יושר, וימליצו טוב בעדי ולרפואתי. וזכני עוד שיתקיימו בנו דבריהם של: שלמה המלך החכם מכל האדם (משלי ד, כב) "כי חיים הם למוציאהם ולכל בשרו מרפא".
ובנוסף דברי רבנו בחיי בפרשת עקב: "כי התורה והמצוה, הם חיים לנפש ורפואה לגוף", כפי שזיכיתנו להביא לעיל.
עננו אבינו עננו, ובזכות כל הצדיקים והחסידים, בכל הדורות עננו, ורפא נא לי, בטיפול הרפואי שעלי לעבור".

מספר ימים לפני הניתוח, שלחו לי חתני ברוך ובתי יעל הי"ו מכתב ברכה לרפואה, ולהלן תוכן המכתב:
לאבא היקר ביותר בעולם!
בורא כל העולמות,
מלך מלכי המלכים,
רופא כל הרופאים,
הוא ישלח דברו ויחלימך וירפאך ויאמצך,
ויחדש כנשר נעוריך להמשיך לשבת בחצרות בית ה'
על התורה ועל העבודה מתוך בריאות ושמחה וישוב הדעת
עד מאה ועשרים שנה

בהערכה ואהבה עצומה
ברוך יעל והילדים

לקחתי איתי לניתוח, את ברכותיהם של: רעיתי, בני ובנותי, חתני, וכלותי, ואת המכתב הנ"ל, יחד עם ברכותיהם, של כל האברכים הלומדים בכולל חצות. ברכות אלו היו בשבילי יחד עם ברכותיהם של הרבנים שהתפללו לרפואתי: כ"אם יש עליו מלאך מליץ אחד, מני אלף". וגם בזכות כל המברכים הנ"ל, ביקשתי שוב ישועות לרפואה שלמה, מבורא עולם.

ביום של הניתוח, קראתי שוב, על מחלותיהם של גדולים, בימינו, ובימים עברו, כפי המובא מהגמרא כאן:
איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי

תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם.

בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ("ברכות", כח,:)
הדברים שקראתי, ריגשו אותי עד כדי דמעות, כפי שרק אדם שחולה במחלה לא פשוטה, שעומד לפני ניתוח, יכול להתרגש ולבכות.

ידעתי שאני אמור להילחם על החיים שלי, ולבקש ולהתחנן מרופא עולם ויוצר האדם, לרחם עלי ולרפא אותי.
פניתי אליו יתברך וישתבח שמו לעד: "אנא ריבון העולמים ואדון האדונים, עשה בחסדיך וברחמיך הרבים, ורחם על עבדך ברכיהו בן מונה. אינני רבי יוחנן, ואינני מגיע למעלתם של צדיקים כמוהו. אם ר' יוחנן בן זכאי ע"ה, שהיה אחד מהצדיקים הגדולים הדורו, שבזכותו עד היום ממשיכים בניך אהוביך היהודים, ללמוד תורה, אמר: איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי? מה יגידו אזובי הקיר, ומה יגיד עבדך הקטן והשפל. בודאי ובודאי שאינני יודע באיזה דרך מוליכין אותי? ביום של הניתוח, אני אראה בזכותך, באיזה דלת / פתח מכניסים אותי לחדר הניתוח, אך איני יודע באיזה דלת יוציאו אותי? והאם לחיים, או לעולם שכולו טוב? הנני פונה אליך מעכשיו: מתחנן, מבקש ומייחל, אנא בורא עולם רחם עלי ואותי, וזכני לצאת מחדר הניתוח, לחיים טובים וארוכים לשמחה ולשלום ולששון. ולזכות לחזור בתשובה שלמה לפניך תתברך, ועוד רחם עלי וזכני, ללמוד תורה בחצות לילה, אחרי הניתוח, ולזכות לראות את בני משפחתי. בזכות אובתינו ואימותינו, וכל הצדיקים והחסידים, בכל הדורות הזמנים והגלגולים. והרינו מקבל עלי בערתך תתברך ובלי נדר, לתקן את מידותי, ולחזור בתשובה שלמה לפניך תתברך. מבקש, משווע ומתחנן, עבדך ברכיהו בן מונה".

בשעות אחר הצהרים, נסענו רעיתי תחי, אדירם בני ואני לבית החולים. קיבלו אותי במחלקה הכירורגית, קבעו לי באיזה חדר אני אהיה, לאחר שהתארגנתי בחדר, הגיעה אחות ונתנה לי, חומר לריקון הגוף. היתי צריך לשתות ממנו כמה כוסות. לחומר הזה היה טעם מר וטפל כאחד, אך בבית החולים, אי אפשר להתפנק כמו בבית. אלא עושים מה שהרופאים והאחיות אומרים, בלי להתווכח. אותו לילה היה ליל שימורים, היתי אמור לעבור את הניתוח, בשעה חמש בבוקר. בשעה ארבע וחצי, הגיעה אלי אחות, והעירה אותי באומרה, שעוד מעט יורידו אותי, לחדר הניתוחים. אחרי מספר דקות, הגיע אדם מכוח עזר, והוריד אותי לחדר ניתוח, כאשר רעיתי ובני מלווים אותי.